<h1>תלמיד הרשב"א על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ה"ג בהלכות גדולות, ר"ל הלילה שמחרתה י"ד, ולא גרסינן לאור י"ד, דאם כן היה במשמע הלילה שעבר יום י"ד והיא ליל ט"ו, כדתנן [ר"ה דף כ"ב:] (מ)אימתי משיאין משואות לאור עבורו, כלומר כשעבר יום ל' ונכנס בלילה של יום ל"א, היו משיאין משואות להודיע שקדשו ב"ד החדש היום שעבר, אבל בלילה של ל"א, דהינו לאחר שעבר יום ל"א, לא היו צריכין למשואות שכבר קדשוהו שמים, כדאיתא בר"ה [דף כ"ד.].
בודקין את החמץ לאור הנר. אף על פי שאין זמן איסורו עד למחר. וטעמא דבדיקה יש כותבין משום דרגיל ביה כל ימות השנה, שמא ימצ[אנו] בפסח ויאכלנו, מה שאין כן בשאר איסורין שאינו רגיל בהם, דאינו צריך לחזור ולחפש אחריהן [לבערן] דאפילו ימצאם לא יבא לאכלם. ונזיר שאינו צריך לחזר אחר היין לבערו, התם משום דמותר הוא לבניו ובני ביתו, ולא הצריכה תורה למי שהוא נזיר שיהיו גם בני ביתו אסורין לשתות יין. א"נ חמץ שאני מפני שהחמירה תורה בו לעבור עליו בבל יראה. ורש"י ז"ל כתב בודקין החמץ שלא יעבור עליו בבל יראה, ולא נתכוון רבינו ז"ל לומר שתהא הבדיקה מדאורייתא ומשום לא יראה, דהא בהדיא אמרינן בגמ' [לקמן דף ד':] גבי בדיקת קטנים, כיון דבדיקת חמץ דרבנן המנינהו רבנן בדרבנן, ואמרינן (ומי) [נמי] מדאורייתא בבטול בעלמא סגי. אלא הדברים כך הן, יש בחמץ שתי מצות לאו ועשה, דהיינו לאו דלא יראה ולא ימצא ועשה דתשביתו, דמתרגמינן תבטלון, וכדי שלא יבא אדם לכלל לאו דלא יראה תקנו חז"ל בדיקה, וכן תירץ רבינו נר"ו וכן נראה קצת מדברי הראב"ד ז"ל.
ולמה אמרו שתי שורות במרתף. כלומר והלא אין מכניסין בו חמץ שאין תשמישו אלא ליין. מקום שמכניסין בו חמץ. כלומר שלא הצריכו לבדוק המרתף אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, דהיינו במסתפק ממנו, דעל ידי כך דרך השמש לקום באמצע סעודה ופתו בידו ומוציא מהיין ומניח שם הפת בין החביות ושוכחו שם, אבל המרתפות שאין עומדין אלא למכור בהן יין ואינו מסתפק ממנו אין צריך בדיקה. ופליגי בית שמאי ובית הלל, שתי שורות שהצריכו במרתף המסתפק ממנו מאן נינהו, דבית שמאי סברי שתי שורות על פני כל המרתף, כי היה דרכן למלאות הבית חביות שורות שורות מהארץ ועד שמי קורה, ושותין תחלה מהחביות החצוניות, ומתחילין משמי קורה עד שגמרו לשתות כל חביות אותה שורה ומפנין אותן משם, ושותין מן השורה הסמוכה לה וכן עד גמ[י]רא. וקסברי בית שמאי דאותן שתי שורות שעל פני כל המרתף חיצונה ושלפנים הימנה צריכות בדיקה מן הארץ ועד שמי קורה, (ו)הכי פריש רב יהודה בגמ' [לקמן דף ח':]. [ורב אמר] דלבית הלל אין (צורך) [צריך] בדיקה, אלא שתי שורות העליונות מן השורה החיצונה והיינו דקאמר חיצונות. ושמואל פריש שורה עליונה של חיצונה ושלפנים ממנה, והיינו דקתני עליונות, והא דקתני חיצונות למעוטי גויאתא דגויאתא. ואיכא מאן דפסק כרב דהילכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ואיכא מאן דפסק כשמואל משום דכולהו תנאי תנו בגמ' כשמואל, ור' חייא בלחוד הוא דתני לסיועי לרב, וכן דעת רוב הגאונים ז"ל.
<h2>דף ג.</h2>
גמ'. דכולי עלמא אור אורתא הוא. בגמ' מוכח [לה] הכי מדוכתי טובא. אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. ולא שיהא לילה לשון מגונה, אלא הכי קאמר כיון דצריך אדם לדבר בלשון נקיה, הילכך רצה לפתוח בתחלת מסכתא בלשון יפה. שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. הזב והזבה מטמאין מרכב ומושב, והמרכב אינו מטמא אדם לטמא בגדים אלא במשא ולא בנגיעה, אבל מושב מטמא אדם לטמא בגדים אף בנגיעה, וכשרצה הכתוב להזכיר מרכב באשה, תפש לשון מושב, דכתיב [ויקרא ט"ו] או על הכלי אשר היא יושבת עליו, והתם ודאי מרכב קאמר, דאי מושב גמור כבר הזכירו למעלה באשה לענין שמטמא אדם לטמא בגדים, והאי דנקט לשון מושב, מפני שלא רצה להזכיר באשה רכיבה ופיסוק רגלים. ואומר ודעת שפתי ברור מללו. כלומר אפילו במילי [ד]עלמא כדאיתא בגמ'. ואקשינן התם אטו טמא בדאורייתא מי לא כתיב, ופרקינן דכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, וכל היכא דנפישי מהדדי לא. ומה שעיקם כאן הכתוב שמונה אותיות, כבר תירץ רש"י ז"ל שרצה להשמיענו במקום אחד שיספר אדם לשון נקיה. ואפילו הכי אם רצה להאריך בלשונו ולספר בלשון כבוד, טוב הדבר וסימן יפה לו כהנהו תרי תלמידי.
<h2>דף ג:</h2>
מפני מה בוצרין בטהרה. בצירה שייכא בענבים ומסיקה בזיתים. ומיבעיא ליה מפני מה אנו בוצרין בטהרה, שאנו מקפידין וטורחים להטביל כלים בגת, ולא במסיקת זיתים. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ובמסכת שבת [דף י"ז.] מפרש טעמא, משום דמשקה הזב מן הענבים קרוי יין, אבל הזב מן הזיתים אינו חשוב כשמן עד שיתחממו על ידי המעטן, ולכן קראו הכתוב [שמות כ"ב] דמעך מפני שיוצא מעט מעט על ידי כתישה. ואחרים אומרים הטעם מפני דמשקה היוצא מהענבים ניחא ליה כל שבוצר בקופות מזופתות, וגזרו בוצר בשאינו מזופתות אטו מזופתות וכדאיתא התם, אבל היוצא מן הזיתים לא ניחא ליה עד שיהו במעטן ויתחממו, וכיון דלא ניחא ליה אינו מכשיר ולא מקבל טומאה.
<h2>דף ד.</h2>
כדבעינן למימר קמן. בסמוך מפיק לה מדכתיב אך חלק. וישכם אברהם בבקר ואף על פי שכל היום כשר למילה [רי"ף]. האי קרא לאו גבי מילה הוא אלא גבי עקידת יצחק, ולשון הגמ' אינו כן, אלא כך הוא שם, וכי תימא זריזין מקדימין למצות אם כן נבדוק מצפרא, דכתיב [ויקרא י"ב] וביום השמיני ימול, ותניא כל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין שנאמר [בראשית כ"ב] וישכם אברהם בבקר, כלומר אף על פי שעדיין היה יכול להמתין עד הערב, ומינה שמעינן דה"ה לכל המצות. בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. פירוש ואפילו היה אדם בטל ונמצא כל היום בביתו, אפילו הכי לא יבדוק אלא בלילה, שאור הנר יפה לבדיקה שיכול להכניסו בחורין וסדקין. עידניה. גרסתו. ויש שכתבו דלא אסרו אלא התחלת המסכתא ומשום כל ההתחלות קשות, ואינו מחוור.
המשכיר בית לחברו בי"ד. הכי פירושו המשכיר בית לחבירו, נראה ביום י"ד באיזה רשות היה המפתח. ויש גורסין בי"ג. ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק. שהרי כבר קנה לענין דתו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני, דמסירת מפתח כאמירת לך חזק וקני. ויש מי שטעה בזה וכתב שהמפתח כקנין, ולא דק, דהא בהדיא אמרינן בבבא קמא [דף נ"א:] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, במאי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה, לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני, וכיון דמסר מפתח לא צריך.
גרסינן בגמ' בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא. ונפקא מינה להיכא דליתיה המשכיר קמן דנישייליה, ואתינן למפשטה (מדתנן) [מדתני'] הכל נאמנין על ביעור חמץ נשים ועבדים וקטנים, טעמא דאמרי, הא לא אמרי לא, אלמא אין חזקתו בדוק, ודחינן לעולם חזקתו בדוק והתם בדמוחזק לן דלא בדיק, ואמרי הני בדיקניה, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן המנינהו רבנן בדרבנן, ומ"מ [נראה] דקיי"ל דאין חזקתו בדוק, דפשטא דברייתא הכין היא. אבל ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל פסק להקל משום דספק בדרבנן הוא, וכל שכן דרב נחמן הוה פשט הכי מעיקרא בגמ'.
<h2>דף ד:</h2>
הא דאמרינן ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. שמעתי שיש מי שפירש דמ"מ המשכיר פורע השכר שהוציא השוכר בבדיקה, שאם לא כן הא לא ניחא ליה לאיניש לפרוע לולב או ציצית וכיוצא בהן לצורך חבירו, ואין זו דרכה של שמועה. ועוד דאפילו בעלמא נמי דליכא מצוה השיבו רבותינו הגאונים ז"ל שאין מקח טעות אלא בגופן של בתים כגון כותל העומד ליפול וכיוצא בו, אבל אמת המים וכיוצא בה העוברת בחצר, כל שסלקוה הבעלים אין כאן מקח טעות וכי תימא דהתם מיהא המוכר צריך לחזר אחר הפועלים לסלקה, אבל כאן משום דמצוה היא, השוכר צריך לחזר אחר הפועלים, אם כן ליכא בין הכא לעלמא אלא לטרוח אחר הפועלים, ואין זה נקרא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, אלא כולה מילתא בגופיה היא. על כן נראה ודאי דהכי קאמר, כל מצוה שמוטלת עליו ושהוא משתמש בכך ניחא ליה לקיימה בין בגופיה בין בממוניה, והכא הרי הוא דר ומשתמש בבית בפסח, ולצורך עצמו הוא בודק, ואנן סהדי דניחא ליה לקיימה באיזה צד שיהיה כנ"ל.
תנן התם. בפירקין, ודכוותה בפרק במה (אשה) [בהמה] יוצאה [שבת דף נ"ב.] תנן התם פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ואית(ה)[א] בההיא פירקא גופיה. ושורפין בתחלת שש. אף על גב דעד התחלת שביעית לא מתסר מדאורייתא, ורבי יהודה עביד הרחקה יתירא טפי. תולין. לא אוכלין ולא שורפין, דמיירי בתרומה ולחמי תודה וכיוצא בהן שאסור לשרפן עד זמן איסורן, דאי בחולין יכול הוא לשרוף כל זמן שירצה. ומיהו בחולין נמי נהנה מהן בשלא על ידי אכילה, ומאכיל נמי לבהמתו, ומשום הכי קתני תולין, לומר שאינו צריך לשרוף. דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. מן התורה, דאי לא מיתסר עד הלילה לא גזרינן כלל, דיום אטו לילה לא מיחלף. וכת' אך ביום הראשון. פי' וא"כ אין כאן שבעת ימים שלמים בלי חמץ, דהא ביום ראשון של פסח הוא משביתו עדין. לרבות י"ד. שחייב לבער, וכי כתב אך ביום הראשון לאו ראשון של פסח קאמר, והוא מלשון הראשון אדם תולד [איוב ט"ו].
<h2>דף ה.</h2>
אך חלק. דאכין ורקין מיעוטין, והכי קאמר חלק היום חציו לחמץ וחציו לביעור. ויש מפרשים דבאלפא ביתא דאח"ס בט"ע האותיות מתחלפות, ואך כמו חץ, כלומר שנחלק היום לחצאין. והא דקא מקשי ואימא לרבות ליל י"ד, היינו משום דהלילה הולך אחר היום.
<h2>דף ה:</h2>
והלא כבר נאמר בכל גבולך. והבתים בכלל. של אחרים. גוים. יכול יטמין. החמץ [עד] אחר הפסח, והרי אינו בכלל לא יראה. ויקבל פקדונות מן הגוים. ואינו בכלל לך, שאינו שלו. ת"ל לא ימצא בבתיכם. והתם לא כתיב לך, ולא כתיב נמי לא יראה, ולקמן פריך הא אמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים. של גבוה. פירשו המפרשים ז"ל כגון הקדיש חמצו לבדק הבית. ומסתברא לי דוקא בשזיכה אותו לגזבר ההקדש, אלא שחזר הגזבר ומסרו לו, הא לאו הכי, הא קיי"ל כרבי אליעזר דאמר בפרק אלו עוברין [לקמן דף מ"ו:] דחלה ממוניה היא ועבר עליה, מגו דאי בעי מתשיל עלה, ואף כאן יכול להשאל על הקדשו, אלא ודאי כדאמרן, וכיון שכן אינו יכול להשאל עליה, כדאמרינן בתרומה ביד כהן [נדרים דף נ"ט.].
אין לי. שהוא מותר של אחרים ושל גבוה ובשלא קבל אחריות כדמוקי לה בסמוך, אלא בגוי שלא כבשתו שאינו תחת רשותך, או שאינו שרוי עמך בחצר, אבל כבשתו או שרוי עמך בחצר מנין שיהא גם זה מותר, ת"ל לא ימצא. ואקשינן בגמ' האי תנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא, ופריק משום לך לך תרי זמני, כלומר דכיון שכתוב לך שני פעמים היה נראה לאסור אפילו לא כבשתו ואינו שרוי עמך, דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, אבל השתא דכתיב לא ימצא גבי הני תרי לך לך, גלי לן דלך לך לא לרבויי אתו, אלא למעוטי, והכי קאמר לא ימצא, כלומר שלך שאסרתי, לא אסרתי אלא במצוי לך ממש, וזה אינו מצוי, דבדלא קביל אחריות הוא כדאיתא בסמוך, ופירושין אחרים יש וזה נכון. ועדיין אני אומר בבתים וכו'. פירוש "ועדיין" ואף על פי שנאמרו שניהם, יש לנו לומר בבתים אסור בדקביל אחריות, ובגבולין מותר בשלא קבל עליו אחריות, אבל מנין ליתן חומרו של זה בזה, וקולו של זה בזה, כלומר מנין שאסור הטמנה ופקדונות של בתים בקבול אחריות, יהא אסור גם בגבולין, והיתר אחרים ושל גבוה דגבולין, שיהא מותר גם כן בבתין, ת"ל שאור שאור לגזירה שוה. הא דאסרינן בדקביל עליה אחריות ראיתי מי שכתב [ר"מ פ"ד חו"מ] דאי גוי אנס הוא אף על פי דלא קביל עליה אחריות אסור, נראה דהוא מדמה זה (לחומרא) [לחמירא] דבני חילא. ואינו מחוור, דההוא שאני דמסתמא חייב באחריות כי חק המלך כן, אבל כאן (אינו) [אטו] משום דאנס הוא, דבר מוכרח הוא שיאנסוהו שלא כדין, דילמא שביק ליה ולא אניס ליה. ועוד דמצויין בעלי זרוע ליפול. חמירא דבני חילא. כשהחיל עובר דרך העיר, אנשי העיר זקוקין להכין להם מזונם.
<h2>דף ו.</h2>
בהמת ארנונא. יש שפירשו שותפות עם הגוי וכדקיי"ל [בכורות דף ב'.] כל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, ואינו נכון, דאם כן לימא הלכה כרבנן דאית להו הכי בבכורות [דף ב':], ופליגי אדרבי יהודה. על כן פירשו שיש עליהן חק המלך, שנוטל חלק ידוע מן הבהמות ומן התבואות, ומלכא אמר לא אכיל איניש בעירא עד דיהיב כרגא, והילכך גוף הבהמה עדיין למלך, וקול יוצא לדבר דעדיין לא פרע כרגא, אבל עסה (מ)חייבת מדרבנן, דלית לה קלא אם פרע אם לא פרע, ועל שם ישראל נקראת, ואי פטרינן לה נפיק מיניה חורבא. ומסתברא אפילו בשאין חלק הישראל כדי שיעור חלה [נמי חייבת]. אבל הר"ם במז"ל [הל' בכורים פ"ו הל' ט'] כתב היו ישראל וגוי שותפין בעסה אם יש בחלק ישראל כשיעור חייב בחלה. ויש לי להביא ראיה לדבריו מדתנן בפ"ג דחלה [מ"ה] העושה עסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. אלא דקשיא לי הא דתנן (חלה שם) נכרי שנתן לישראל לעשות לו עסה פטורה מן החלה, וגרסינן עלה בירושלמי מה בינה לעסת ארנונא שחייבת בחלה, תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא לדעתו היא תלויה, דאלמא עסת ארנונא חייבת, אפילו כשאין בחלק ישראל כשיעור, דאי כשיעור בעינן, מאי קושיא מההיא מתני' דפטר בנכרי שנתן לישראל לעשות לו עסה, דהתם אין לישראל בה כלום. ומתוך הדוחק אני אומר דמתני' דתני אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מחלה, דבר תורה קתני, אבל מדרבנן חייב לעולם, משום דלית לה קלא, וחשדי ליה שאינו נוטל לעולם חלה מעסתו, אבל הא מתני' (ברית) [ברישא] משמע לן דמדרבנן קאמר דאי מדאורייתא, מאי איריא בשכולה של גוי, אפילו יש לישראל בה שותפות נמי פטורה, כל שאין בחלק ישראל כשיעור, ומשום הכי מקשינן בירושלמי דאפילו עסת נכרי שעשאה ישראל היה לנו לחייבה, דכיון שישראל לש אותה, אם לא יפריש איכא חשדא, ופריק דלא דמי, דכשהיא כולה של גוי, הרי היא כאלו היא ברשות גוי, אבל כשהיא של שותפות איפשר שהגוי יניח לו חלקו, דאחר שהוא משותף עמו, דרך השותפין הוא שלא להקפיד ליטול כל חלקם לפעמים, ואם יניח לו הגוי עוגה אחת או שתים משלו, אז יהיה בחלק ישראל כשיעור, ועל ידי כן חייבו כל שותפות גוי, אף על פי שאין בחלק ישראל כשיעור. והא (במשמע) [דמשמע] בהדיא בפרק ראשית הגז [חולין דף קל"ג:] דשותפות גוי פוטר מן החלה, התם בשאין בחלק ישראל כשיעור מיירי ודבר תורה קאמר כנ"ל. עוד נראה לי לתרץ בעיקר קושיין, דמתני' הוה פטר נכרי שנתן לישראל לעשות עסה, אפילו היה נותן לישראל בשכרו עסה מרובה כדי שיעור חלה, ומשום הכי הוה מקשינן מה בינה לעסת ארנונא, ופרקינן דשאני הכא דלדעת הגוי היא תלויה וברשותיה קיימא לעולם, ובזה עמדו דברי הר"ם במז"ל.
המוצא חמץ בי"ט כופה עליו הכלי. דדבר שאינו ראוי אסור לטלטלו מדרבנן, וכופה עליו הכלי שלא יראנו ויחמדנו, ולמוצאי י"ט שורפו. וכתב הר"א ז"ל דדוקא בשבטל, שאם לא בטל אם יכול לשורפו במקומו שורפו במקומו, ואם לאו מטלטלו ושורפו, דאתי עשה שהוא מצוה לבערו ודחי טלטול דרבנן. וראיתי מי שחולק בזה ואני אומר דנראין דברי הרב ז"ל, דאף על גב דאין שורפין תרומה או קדשים בי"ט ומשום דחשיבא כמלאכה, הכא שאני דכיון דקיי"ל בביעור חמץ דבשוחק וזורה לרוח סגי, הילכך לא חשיבא שריפה כמלאכה גמורה. והראיה שהרי אמרו בירושלמי [שבת פ"ב ה"א] דלרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אסור לשרוף החמץ בי"ט, מכלל דלרבנן שרי. ואי קשיא אפילו כשבטל לשתרי לשרוף, כדקיי"ל [ביצה דף י"ב.] מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, לא היא, דכיון שאין צורך היום בדבר כלל הוה ליה כהוצאת אבנים דאסור לכולי עלמא, כדאיתא במס' ביצה [שם]. ואפילו מאן דשרי להקריב נדרים ונדבות [ביצה דף כ':], היינו משום דאינו בדין שיהא שולחנך מלא ושלחן מרך ריקן, וכצורך היום חשיב קצת, הא לאו הכי אסור, ולא אמרינן מתוך.
חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה. דלא סגי בכפיית כלי כיון שמצניעו כל ימי הפסח, ובשלא קבל אחריות היא, דפשטה דמילתא הכי משמע, וכן פירשו המפרשים נוחי נשמות. והא דאמרינן לעיל דבשלא קבל אחריות מותר, היינו דוקא בשעושה לו מחיצה עשרה. ושמעתי שיש מי שפירשה לזו בשקבל אחריות, ולומר דמחיצה עשרה הוי כיחוד בית, שאמר בגמ' ייחד לו בית אין זקוק לבער, ואפילו בשקבל אחריות במשמע דסתמא קתני לה, וגם בזה חלוקין מקצת הראשונים נ"נ, ואומרים דלעולם כל שקבל אחריות אסור דכדידיה דמי, וההיא ברייתא בשלא קבל אחריות היא, אלא הגוי הפקידו אצלו לשמרו, ואמר ליה הא ביתא קמך, שרי בשייחד לו בית.
המפרש. מן היבשה לים. והיוצא בשיירה. דרך מדבר. אוצר. שמכניס שם תבואה ותחתיה חמץ. (ו)קודם ל' יום אינו זקוק לבער. דהוי דומיא דחמץ שנפלה עליו מפולת. (ו)תוך ל' יום זקוק לבער. דהוה ליה כאילו חל עליו חיוב בדיקה. ואף על גב דמתני' דחמץ שנפלה (בו) [עליו] מפולת [לקמן דף ל"א:], אפילו בסמוך לפסח היא. שאני הכא שהוא עושה כן בידיו. ומ"מ אפילו קודם ל' דאינו זקוק לבער, צריך לבטלו, דבנפלה עליו מפולת נמי, הא אמר רב חסדא [שם] מבטלו בלבו. הני שלשים יום מאי עבידתיהו. כלומר למה נתנו זמן זה, ופרקינן דכיון דמהשתא שואלין בהלכות הפסח, כבר חל עליה חיוב בדיקה. ופירוש שואלין, לענין שהוא נקרא שואל כענין, ואם שאל אדם דבר אחד בענין הפסח, ואחר שאל בענין אחר, משיבין תחילה לזה ששאל כענין.
<h2>דף ו:</h2>
שהרי משה ע"ה עומד בפסח ראשון ומזהיר בפסח שני. דהיינו פרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, וחל שביעי שלהן להיות בערב [פסח] [לקמן דף צ':], והיה יכול משה ע"ה לומר להן דרך קצרה, לא תעשוהו עכשיו, אבל כיון שפירש להם כל דיני פסח שני והאריך בדבר, אלמא כענינא דיומא הוא.
הבודק צריך שיבטל. בליל י"ד, דבשעת בדיקה צריך לבטל, כטעמא דמפרש ואזיל לקמיה. ויש שהן נוהגין לבטל גם ביום בשעת הביעור דשמא נתפזר מן החמץ שבבית, ומנהג יפה הוא, וכך כתוב בספר המצות, דאף על גב דלגבי בדיקה תנן [לקמן דף ט'.] אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית, אפילו הכי גבי ביטול כמה דאפשר לתקוני מתקנינן. בור ברשות הרבים. אינו שלו, שהרי על כרחו יכולין לדלות מן המים, ואף על פי כן חייבו הכתוב בנזקיו דכתיב [שמות כ"א] בעל הבור ישלם.
<h2>דף ז.</h2>
חטי קרדניאתא. [מ]הרי אררט. דשרירן ויבשן [רי"ף]. חזקים ויבשים, וכשנופל מים עליהן אינו חמץ גמור אלא נוקשא, אפילו הכי אין חוששין לקדושיו, דהוה ליה כמקדש בדבר שאינו שלו. ומכאן דהמקדש באיסורי הנאה שלהן אינה מקודשת, וכן מוכיח בירושלמי [הל"ד]. ויש כותבין דמקודשת, וחמץ שאני שהחמירו בו הרבה, ומיירי נמי בסוף שש, שהן שעות דאורייתא וחמץ דרבנן, אבל בתחילת שש, שהן שעות דרבנן וחמץ דרבנן לא בדא. א"נ מיירי בשהחמיץ לגמרי אלא שאינו ניכר היטב מרוב יבשותו. והביאו ראיה לסברא זו מדתנן בקדושין [דף נ"ו:] המקדש בשור הנסקל ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, ואמרינן עלה קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, אלמא אי הוו דרבנן מקודשת, וכבר הארכתי בזה במס' קדושין בס"ד. דילמא פשע ולא מבטל לה. אבל כיון דבטלה בלילה ואחשבה כעפרא, תו לא חייס עלה. והתניא היה יושב וכו'. אמאי דקאמר לעיל דלבתר איסוריה לא מצי מבטל ליה קא מקשה, והכי איתא בהדיא בגמ'. ודעת רבינו הגדול ז"ל שהבטול מדין מאוס הוא, שממאיסו בעיניו ומחשבו כעפר, שאם היה מדין הפקר, אם כן נכרי שמבטל ע"ז של חבירו [ע"ז דף נ"ב:] היאך מועיל, והא אין אדם יכול להפקיר ממון חבירו. ועוד לרבי יוסי דאמר [נדרים דף מ"ג.] הפקר כמתנה ולא מהני עד דאתי לרשות זוכה, מאי איכא למימר, אלא ודאי כדאמרן. והעולה כאן מסוגיית הגמ', היכא דאשכחן פת שעפשה בפסח, ולא ידע אם היא חמץ או מצה, אף על גב שעפושה גדול, ומוכחא מילתא דמזמן חמץ היא, ואפילו הכי אם רבו ימי הפסח עליה שרי, דתלינן דמצה היא, והא דעפשה, משום דדילמא כל יומא אפא נהמא חמימא ושדא עליה ועפשה טפי.
<h2>דף ז:</h2>
על ביעור חמץ. אמרינן בגמ' בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע, כי פליגי בעל ביעור דלרב פפי אפילו על ביעור משמע נמי להבא, ואפסיקא הלכתא כוותיה, וכאן האריכו המפרשים נ"נ בעניני המצוות וברכותיהם, שיש שתקנום בלמ"ד ויש ב"על", והרבה שיטות נאמרו בדבר. ומשם רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דכל מצוה דאי איפשר לעשותה על ידי שליח, כגון תפילין וציצית ואכילת מצה ומרור וכיוצא בהן, מברכינן בלמ"ד, וכל מצוה שאיפשר לעשותה על ידי שליח מברכינן "על", וזהו שקבעו הלכה על ביעור חמץ, ולולב אף על פי שאי איפשר על ידי שליח מברכים "על", דמדאגבהיה נפק ביה, ונטילת ידים דאכתי גברא לא חזי, וכשנטל כבר יצא ידי נטילה, והיינו שתקנו לשמוע קול שופר, ולקרא ההלל, דאף על גב דשומע כעונה כמו גבי מגלה, מ"מ מצוה לענות ראשי פרקים. וכתבו הגאונים ז"ל דאין לו לשוח מתחלת הביעור עד שיבטל, ואם שח יש מהן אומר שצריך לחזור ולברך. וי"א דודאי אם שח אחר שבירך וקודם שיתחיל בבדיקה, חוזר ומברך, דכל שיש הפסק בין הברכה להתחלת המצוה צריך לברך, כדאמרינן [ברכות דף מ'.] בטול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך, דמשמע הא בשאר דברים שאינן צורך הענין צריך לברך, אבל כל שהתחיל בבדיקה, אף על פי ששח בין הבדיקה והבטול, אין צריך לחזור ולברך. וגמרינן הא מילתא ממה שכתב הרב הגאון ז"ל [רי"ף ר"ה דף ל"ד.] בשח בין התקיעות שאינו צריך לברך, דלא דמי לתפילין דהתם תרי מצוי נינהו, אבל תקיעות חדא מצוה, ואף כאן הבדיקה והביטול חדא מצוה נינהו, שלא יצא ידי חובתו בבדיקה בלא ביטול. ואם יש לו לבדוק שנים או שלשה בתים, גם בזו כתבו הגאונים ז"ל דברכה אחת לכולן, כשוחט מאה בהמות דדי לו בברכה אחת. ויש שמברכין זמן בבדיקה, כיון דמזמן לזמן קאתי, ואחרים אמרו דלא מברכים כיון דלא קביע ליה זמן, דהא מפרש ויוצא בשיירא, ועושה ביתו אוצר תוך ל' יום זקוק לבער, וכן לא בדק בי"ד בודק תוך הפסח, ולא בדק תוך הפסח, בודק אחר הפסח, וכן נהגו. ומה שתקנו על ביעור חמץ, ולא תקנו על בדיקת חמץ, כתב הר"א ז"ל, מפני שרצו להכניס הכל בכלל, דהיינו הבדיקה והביטול, והכל בכלל לשון זה, שהבדיקה לשם ביעור היא, והביטול גם כן כיון דעפרא משוי ליה, הרי הוא כמבוער.
ותנן נמי [ברכות דף כ"ו.] זב שראה קרי צריך טבילה [רי"ף]. לדברי תורה, ואף על גב דהא מתני' כמ"ד בעל קרי אסור בדברי תורה, ואין הלכה כן, מ"מ שמעינן מינה דחייבי טבילות בעלמא מתפללין הן ומברכין, ואין צריכים טבילה קודם הברכה, ומ"מ דעת רבנו תם ז"ל דכל חייבי טבילות טובלין ואחר כך מברכין, ומשום דכיון דבטבילת גר לא איפשר בלאו הכי, תקנו כן בכל הטבילות, וזהו שבנטילת ידים אנו נוטלין ידינו ואחר כך מברכין, משום דאיכא נטילת ידים שאחר יציאת בית הכסא, דלא מברך עד אחר נטילה.
ת"ר אין בודקין לא לאור החמה, העמידוה בירושלמי [כאן הל"א] בשלא בדק בליל י"ד, ש[א]ם לא כן הא אין חמה בלילה, ואמרינן הדא אמרה אפילו ביום צריך נר. ולא לאור האבוקה. כתב הר"א ז"ל יש שפירש שהיא הפתילה שעושין משעוה, ואור הנר הוא, שנותנין שמן בנרות הקטנים, שיכול להכניסן בחורין וסדקין, ובגמ' אמרינן טעמא דמשום דאור אבוקה שמכניסין אותה בחורין האור חוזר לאחוריו, אבל אנו רגילין באותן הפתילות יותר מנר של שמן ע"כ. ולי נראה דאבוקה היינו פתילות רבות נתונות זו עם זו, כענין מה שאנו קורין ציר"י בלע"ז, וכן אם היא של עצים, הם עצים רבים שכרכום יחד להדליקם, כעין אותם שקורין בלשונינו פאיי"ש, ולשון אבוקה כמו חבוקה, כי האל"ף והחי"ת מתחלפין כמו אסיתא [שבת ע"ז ע"ב] שהוא מלשון חסידתא, וכן אמרו [סנהדרין דף כ':] דרגש עיולי ואפוקי באבקתא, שהוא כמו חבקתא, ואף כאן אבוקה כמו חבוקה, כלומר עצים שכרכום והדקום יחד להדליקם. וראיה מפורשת לזה, מדאמרינן בגמ' לאור האבוקה לא, והאמר רבא למה צדיקים דומין בפני שכינה לנר בפני האבוקה, כלומר שאף על פי שיש להם מזיו השכינה, אורם קטן כמו שאור הנר שהוא פתילה אחת לבד, קטן משל אבוקה שהוא מפתילות הרבה, ועוד האמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר מפני שאורה גדול, ופריק רב פפא האי בעית והאי לא בעית, כלומר דנר אבוקה מפני שהשלהבת גדולה היא, מתיירא שמא תבעיר הבית ואין לבו על הבדיקה יפה, דאלמא שמעינן מהכא בהדיא שאין אבוקה אלא פתילות או קסמין רבים מכונסין, העושין שלהבת רב, ועל כן הוא מתיירא שלא יבעיר הבית, ובאמת שהוא מה שאנו קורין פאיי"ש בלע"ז או ציר"י, כמו שכתבתי, כנ"ל. ומכל מקום בעיקר נרות השעוה אם כשרות לבדיקה, אני אומר דלתירוצו של רבינא שתירץ בגמ' דנר משיך נהוריה ואבוקה מקטפא אקטופי, דהיינו שהשלהבת נפסקת תמיד וחוזרת לדבר מועט, נראה ודאי דאף נר שעוה אף על פי שהוא דק וקטן, כך דינו דאורו מקטף אקטופי, ומצוה מן המובחר בנר, אלא דלפי הטעמים האחרים שנאמרו שם, נראה שהן כשרות לבדיקה, והילכך נקטינן להקל, כיון דבדיקה דרבנן. אחר כך מצאתי לרב ברצלוני ז"ל שפירש כדברי בענין אבוקה.
<h2>דף ח.</h2>
ואומר ויחפש. כלומר דהאי קרא איירי בחיפוש של מציאה, דכתיב וימצא הגביע, וגמרינן חפוש מחפוש דירושלים שהוא בנרות. ואכסדרא דנפיש נהורה [רי"ף]. הכא נמי בשלא בדק בלילה כך מצאתי, אבל רש"י ז"ל פירש שיכול להמתין ולבדקה ביום לאור שלה, ואם כן מיירי באדם בטל, דהא בעינן שעה שבני אדם מצויין בבתיהם.
חצר אינה צריכה בדיקה שהעורבים מצויין שם. ירושלמי [פ"א ה"א] בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, שהן מכניסין שם חמץ בעבוריות ובראשי חדשים, כלומר כשהיו מעברין השנים וקובעין החדשים היו עושים שם סעודת מצוה, והשתא נמי דליכא האי טעמא נראה דצריכין בדיקה מפני התינוקות שהן נכנסים שם ופתן בידן. עוד שם [בירושלמי], מבואות האפלים מהו לבדקן ביום לאור הנר, ופשטינן דבלילה צריך לבדקן, דלא כמה דמנהר נר בליליא מנהר ביממא. ואני תמה מבואות למה צריכין בדיקה, בין אפלין בין אינן אפלין, מי גרעי מחצר דאינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם. ואולי שאני מבוי דכיון שרבים מצויין שם אינן מצויין העורבים לנוח בו, מפני דמתפחדין הן מן האנשים. וחצר שאינה צריכה בדיקה דוקא בחצר של יחיד, אבל בחצר של ג' שותפין, כיון שרבים מצויין שם צריכה היא בדיקה, כמו שאמר גם כן בירושלמי [ה"א] דחצר שהרבים בוקעין בה הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר. ומכל מקום איני רואה שיהא מנהגנו לבדוק במבואות, ואיפשר דירושלמי ליתיה כיון דלא אמר כן בגמ' דילן, דאם איתא לא הוו שתקי מינה בגמרין. א"נ איפשר לי לומר דמפני שאנו עומדין עם הגוים, וגוים נכנסין ויוצאין בשכונות שלנו, אם נבדוק במבואות איכא חששא דשמא יאמרו כשפים הוא עושה, והוה ליה כחור שבין יהודי לארמאי דאינו בודק מהאי טעמא, ואף על גב דליכא טעמא שיעשה כשפים לו ממש, מכל מקום כל דאיכא טעמא שיחוש הגוי שישראל זה הוא בעל כשפים די בכך, וכענין שאמר בירושלמי [מו"ק פ"ג הל"ה] גבי כפיית המטה, הנכנס לפונדק אינו צריך לכפות, דלא יהוון אמרין חרש הוא, כלומר מכשף.
חורי הבית העליונים. שאין יד האדם מגעת לשם אלא בדוחק גדול, והתחתונים הסמוכין לקרקע ואין דרך להשתמש בהן, אין צריכין בדיקה, אפילו הניח עשר ככרות ומצא תשע. גג היציע. הגגין שלהן (ש)לא היו משופעות אלא גגות היציע, ומפני שפועו אין צריך בדיקה. רפת. הוא רפת בקר, ואם היה שם חמץ היו אוכלין אותו הבהמות, וכן לולין של תרנגולין, התרנגולין היו אוכלין אותו, ועל כן נוהג רבינו נר"ו בכל ערב פסח שמכניס שם תרנגולים, כדי לאכול החמץ שבשולי הקרקע, דאף על פי שמכבדין הבית אין מספיק בכך, כדאמרינן בנדה [דף נ"ו:] דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכבד לא אמרינן, כלומר דאף על פי שהיו מכבדין המבואות מפני הטומאה, לא היה די בכך עד שיבדוק ממש הקרקע, מפני שאין הגומות מתכבדות יפה.
מתבן. בית התבן, ואין מכניסין בו חמץ. וכתב הר"א ז"ל וכי אמרינן בחורי הבית העליונים דלא בעו בדיקה, הני מילי בשלא ידענו שיש שם חמץ, אבל ידענו צריך להוציאו משם, דבככר בשמי קורה הויא בעיא דלא איפשיט אם צריך סולם להורידו, וככר בבור אם צריך להעלותו, ולהחמיר אזלינן בה, דתיקו דאיסורא הוא, וטעמא משום דחיישינן לנפילה וכיוצא בזה, כיון דידעינן שהוא בעין, וי"א דתיקו דרבנן הוא ולקולא. והרב ז"ל השיב דלא אמרינן בדיקת חמץ דרבנן, אלא לענין דמ[ד]אורייתא לא צריך לאהדורי עליה ולבדוק בחורין וסדקין, אלא בבטול בעלמא סגי, דתשביתו שאור היינו ביטול אבל ביעור חמץ הנראה והידוע לנו בודאי דאורייתא הוא, דהא רבי יהודה אית ליה אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר.
שכר בבבל. שהיה מצוי שם השכר. בי קירי. מקום שעומדים נרות השעוה, וה"ה לאוצרות שמן. ומה שנראה בגמ' דלעולם אין אוצר של שמן צריך בדיקה, מפני שיש אומד וקבע לסיפוקו, לא נאמר זה בדורות הללו, שאין אנו חושבין אותו כל כך, ואין לו קבע. בזוטרי. צריך בדיקה, דכיון שאינן חשובין פעמים שבאמצע סעודה נמלך ליקח מהן יותר, ומניח שם פתו. שמא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי. ומדפרקינן בגמ' אליביה, הילכתא כוותיה, מיהו כל דליכא סכנה עבדינן כרבנן.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גררה חולדה. מבית שאינו בדוק לבית הבדוק, שאם אתה חושש לכך, אף אתה תחוש מחצר לחצר ומעיר לעיר ואין לדבר סוף, שאי אפשר לכל ישראל לבדוק כאחת.
<h2>דף י:</h2>
רבי יהודה אומר. מלתא באפי נפשה היא. ומפרש בגמ' דרבי יהודא בשלא בדק קאמר, והכי קאמר בודקין אור י"ד, ואם לא בדק יכול לבדוק בבקר, ואם לא בדק בבקר יבדוק בשעת הביעור, אבל אם לא בדק בשעת הביעור שוב אינו רשאי לבדוק, אלא מבטלו בלבד, דאם יבדקנו חיישינן דילמא פשע ואכיל מיניה, ורבנן לא חיישי להכי, דאדרבה הוא בודק כדי לשרפו והיאך יאכל ממנו. לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. פירש רש"י ז"ל תוך המועד, עד שש שעות של י"ד, יבדוק אחר המועד, מו' שעות עד שתחשך. והרב הגאון ז"ל פירש תוך הפסח ולאחר הפסח, תוך המועד ולאחר המועד. וקשה לי למה הוא בודק אחר הפסח ומבער והא קיי"ל כרבי שמעון דאמר [לקמן דף כ"ח:] חמץ של (ישראל) [נכרי] שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, כיון שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואף כאן הרי לא עבר כיון שביטל. ואולי בשלא ביטל מיירי, דבימי התנאין לא נתקן הבטול, דאף על גב דבטול דאורייתא, תקנו חכמי המשנה בדיקה שחשובה מן הבטול, כי הוא שורפו אחר שבדק, ובימי רב יהודה תקנו ביטול משום שמא ימצא גלוסקא יפיפיה, והילכך כיון דלא בדק ולא בטל עבר בעשה דתשביתו שאור וקנסינן ליה לבעורי אחר הפסח. ובספר המצות הבודק אחר הפסח אינו מברך. ומה שהוא משייר. בשבדק בלילה ומצניע החמץ עד למחר, יניחנו בצנעה במקום המשומר, כדי שלא יהיה צריך בדיקה אחריו אם יאבד מקצתו, כגון שהניח עשר ומצא תשע. ויש כאן הרבה הלכות פסוקות בגמ' ומפני שאין הדברים מצויין השמיטן הרב הגאון ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
יום המעונן. אבל כשהחמה זורחת לא טעי ביה, ובשעה חמישית חמה במזרח ובשביעית במערב. זמן סעודה לכל היא. והלב חלוש באותה שעה, מפני שדרכן לאכול בשעה זו בשאר הימים, ומיד הוא מרגיש ולא אתי למיטעי.
<h2>דף יג.</h2>
תרומות תלויות. ספק טמאות ספק טהורות. ומשיירין מזון שתי סעודות. דאף על גב דבשבת ג' סעודות הוא צריך לאכל, ודעת קצת המפרשים נ"נ שאין חיובן בערבית, שחרית ומנחה, אלא משלימן כל זמן שירצה, אפילו הכי כאן לא רצו לתקן כך, כדי שלא יבא להאריך בשולחנו וקא נגע באיסורא דאורייתא. ורבנו תם תירץ עוד דבסעודה שלישית לא בעי פת, דהא בסוכה [דף כ"ז:] אמרינן בי"ד סעודות שחייב לאכל בה, אם השלים במיני תרגימא יצא, ואמרינן עלה בפרק בתרא דיומא [דף ע"ט:] דאי סלקא דעתך פירי בעו סוכה ליתני פירות, אלמא אי לא דפירי לא בעי סוכה יכול היה להשלים י"ד סעודות בפירות. והא דאמרינן בפרק (המדיר) [אף על פי] [כתובות דף ס"ד:] שנותן לה פת למזון ג' סעודות. יש לומר מפני שרגילות הוא לאכול פת בשלשתן, וכדיהיב לה מזון סעודה אחת משום ארחי ופרחי הבאין לה, ובודאי אין ארחי ופרחי זקוקין לבא על כל פנים, אלא מפני שהוא דרך לבא נותן לה עוד כנגדם.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לאפוקי מדרבי יהודה אתא דאמר תולין כל חמש כדאיתא בגמ'. עבר זמנו אסור בהנאתו. אוקימנא בגמ' דלא נצרכה אלא בשעות דרבנן, דהיינו תחלת ששית וכדרב גידל, ולאו למימרא דרב גידל בשעות וחמץ דרבנן, אלא מדמינן מתני' דהוא שעות דרבנן וחמץ דאורייתא ל[ד]רב גידל דהוא שעות דאורייתא וחמץ דרבנן וכדברי מקצת המפרשים שכתבתי בפרק קמא [לעיל דף ז'. בד"ה דשרירן]. ומה שאסרוהו כאן בהנאה ולמכרו לנכרי הני מילי לכתחלה, אבל דיעבד אם מכר או החליף מותר, שאין לך תופש דמיו אלא ע"ז ושביעית, אבל להחליפן לכתחלה אסור וכן כתבו בתוספות [בד"ה עבר זמנו], ובפרק קמא דחולין הארכתי בזה בס"ד. ולא יסיק בו תנור וכירים. אמרינן בגמ' לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, סלקא דעתך אמינא כדשריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל. וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. אסיקנא בגמ' דאפילו לים בעי פירור וכל שכן בשאר נהרות, וחטין של חמץ נמי שוחקן ומטילן לים והכי פריש רבי בגמ'. ומיהו בשלא בשעת ביעורו הלכה כרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והכי מוכח בתמורה בפרק בתרא [דף ל"ג:].
<h2>דף כא:</h2>
גמ' חרכו קודם זמנו. שחרכו יפה ונשרף מותר בהנאתו אפילו אחר זמנו, דעפרא בעלמא הוא, וה"ה דבאכילה נמי שרי, ונקט הנאה משום דלא שייכא ביה אכילה. לא יהא לך בו היתר אכילה. הנאה המביאה לידי מאכל, ואם נתיר לו למכרה, אף הוא יקנה אוכל בכסף.
<h2>דף כה.</h2>
ועתה נבאר הדברים המקדשין אם מקדשין כל הכרם. שנינו בפ"ה דכלאים (מ"ה) הנוטע ירק הכרם או המקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים אימתי בזמן שנטועות ארבע על ארבע, כלומר שיש בין גפן לגפן ארבע על ארבע אמות. היו נטועות שש על שש או שבע על שבע הרי זה מקדש ט"ז אמה עגולות ולא מרובעות. וכתב הרמב"ם ז"ל (כלאים פ"ה ה"ז) דשיעור המקודש הכל נאסר בין העץ בין הקשין וכ"ש הפרי עצמו... אמר, דהא תניא (פסחים כ"ו ע"ב) תנור וכירים שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ, ותניא בתוספתא פ"ד (ה"ז) זמורה המודלית אפילו היא מאה אמה כל הגפן אסורה היא ופירותיה, והא דאמר רב יהודה בכתובות (פ' ע"א) ואיתא נמי בפרק חזקת (ב"ב ל"ו ע"א) אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה ובזמורות קאמר כדאמרינן התם רב יהודה לטעמיה דאמר וכו' דאלמא זמורות כלאים מותרין, תירץ רבינו שמשון ז"ל דכשהוא זרוע מעיקרו אוסר הכל, אבל זרוע ובא דהיינו מעביר עציץ נקוב אינו מקדש אלא הפרי, דכל שאינו על ידי עציץ נקוב אלא על ידי זריעה ממש דין הוא שיקדש הכל כדדרשינן (פסחים כ"ה ע"א) זרוע מעיקרו בהשרשה אבל בזרוע ובא לא אסר הכתוב אלא מלאה ותבואת הכרם ונכון הוא.
הלכך כל מקום ששנו אם הוסיף מאתים קדש, אי בזרוע מעיקרו אוסר הכל, אי בזרוע ובא דהיינו מעביר עציץ אינו נאסר אלא הפרי, והוא שיהא כפול הלבן או שתשליש התבואה והוסיפה מאתים בזמן זה. דתנן בפ"ז דכלאים (מ"ז) תבואה שהיא נוטה תחת הגפן וכן ירק מחזיר ואינו מקדש, מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש ענבים משיהו כפול הלבן, תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שיבשו כל צרכן אינן מתקדשות. אלמא אינן נאסרות אלא בשליש או בפול הלבן וכן לא אחר שנגמרו הפירות. אלא שנראה מפורש מדברי המפרשים בעירובין (פרק כל גגות צ"ג ע"א) שלא אמרו כן אלא בכי הא שאינו זרוע מעיקרו באיסור, אבל בזרוע מעיקרו באיסור מיד שהשרישו נאסרין. והוי יודע דמתני' דווקא קתני אין מתקדשות אבל מקדשות אחרים, וכגון שסכך גפן זה שנגמר על גבי תבואה שלא נגמרה, וכן מפורש בירושלמי (כלאים פ"ז ה"ג) דמקדשות אחרים בתוספת מאתים. והרמב"ן ז"ל כתב עוד במס' חולין (פ"ב ע"ב) שאין המעביר עציץ נקוב מקדש בתוספת מאתים אלא בשיש בעציץ שני מינין וכר' יאשיה דקיימא לן כוותיה דבעי כלאים בהדי שדך, אע"פ שאין כן דעת הר"א ז"ל, וכל זה מן העיקר שכתבנו למעלה שאין מין אחד לבד מקדש.
וכיצד משערין שיעור תוספת מאתים, אמרו בירושלמי (כלאים פ"ה ה"ה) דבי ר' ינאי משערין בהדין ירבוזאי כיצד הוא בודק רב ביבי בשם ר' חנינא לוקט אחת ומניח אחת מה שזה פוחת זה מוסיף, ופירש הראב"ד ז"ל שעוקר שתי שבלים או שלושה ושוקלן וחוזר ושוקלם לחצי שעה וכיוצא בזה, ואם היו שוקלים מאתים אוקיות מתחילה ופחתו אוקיא במשקל שני, הרי שבחצי שעה הוסיפו גם כן הנטיעות אוקיא אחת על מאתים אוקיות. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ה דכלאים הכ"ב) רואין אם נחתך מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש, הגע עצמך שייבש עד שלא תשאר בו לחה במאה שעה, אם נשתהה [בארץ] משתגיע לו חצי שעה אסור שהרי הוסיף מאתים. ושני לשונות אלו קשין לי קצת דאם כן למאי איצטריך למימר מניח אחד, הרי אין כל השיעור אלא באותו שעקר. ורבינו שמשון ז"ל פירש לוקט ירבוז אחד ומניח אחד בכרם ואחר שעה או שתים ילקטנו, אם גדל אותו שהניח עד שהוא יתר על הראשון אחד ממאתים שבו אסור, וזה נכון.
ומסתברא לי דמאי דקאמר דבירבוזאי משערין לאו דווקא באלו ולא באחרים, דהא לא קאמר דבי ר' ינאי בירבוזאי משערין אלא דבי ר' ינאי משערין בירבוזאי, כלומר שהם נהגו בכך אבל לענין הדין בכל מין משערין. ואפשר שנהגו הם בכך משום דירבוז לחותו משתמר כי הוא הנקרא בל"ע בלידש וכך שמו בלשון הערב ירבוז, ואילו נשער במין אחר היה חסר ממשקלו מהרה, ויהיה שיעור תוספת מאתים ברביע שעה וכיוצא בזה מפני שהוא מתיבש מיד ותהיה חומרא יתירה, ועל כן משערין במין שלחותו ומשקלו משתמר ודבי ר' ינאי נהגו בירבוז.
מתרפאין במקום סכנה. דכתיב [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם. חוץ מעצי אשרה. דשמא יאמר ע"ז הצילתו, ודוקא בשאמר לו הבא לי עצי אשרה פלונית, דבכי הא חיישינן שמא יאמרו שיש ממשות בה, אבל אם אמר לו הבא לי עלה אילן פלוני, מותר להביא מן האשרה במקום סכנה כדגרסינן בירושלמי בפרק שמונה שרצים [שבת פי"ד הל"ד] בכל מתרפאין חוץ מע"ז, כגון שאמר לו הבא לי עלה ע"ז, אבל אמר לו הבא לי עלין סתם, מביא לו עלין של ע"ז.
<h2>דף כה:</h2>
וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורסה. כלומר מה היה צריך הכתוב להביא ראיה מזה לזה, אלא הרי ענין רוצח נראה מפשט הכתוב שהוא בא ללמד על ענין נערה, ונמצא שגם הוא למד ממנה, וקרא הכי קאמר, כענין רוצח כן נערה מאורסה שיהיו שניהן שוים, כענין שכתוב [ישעיה כ"ד] והיה כעם ככהן, ובגמ' מפרש מה שלמד רוצח מנערה מאורסה, דמה נער המאורסה ניתן להצילה בנפשו באונס, דכתיב [דברים כ"ב] ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה נושיענה בכל צד ואפילו להמיתו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף. מה רוצח יהרג ואל יעבר. אם אמר לו אדם הרוג פלוני ואם לאו אהרגך, אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, אם עלתה לבו טינה בנערה המאורסה וימות אם לא יהיה נזקק עמה, אל יעבור בשום פנים. וקשה קצת לפירוש זה דהוה ליה למימר ימות ואל יעבור. על כן יש מפרשים כגון שאמר לו אנס לישראל בעול נערה המאורסה ואם לאו אהרגך, יהרג ואל יעבור שיהא מקשה עצמו מדעת, כדאמרינן בריש הבא על יבמתו [יבמות דף נ"ג.] אין קושי אלא לדעת. ויש גורסים תהרג ואל תעבור, כלומר אם אמר לה אדם השמעי לי, תהרג היא ואל תעבור. והא דאמרינן [סנהדרין דף ע"ד:] אסתר קרקע עולם היתה, כלומר דאשה אנוסה היא דעל כרחה נבעלת. י"ל דהכא מיירי בשאמרו לה לעשות מעשה להביא עליה הערוה בידים. ויש מתרצים דהכא מיירי במתכוין להעביר, אבל אחשורוש להנאת עצמו נתכוין ושרי, כדאמרינן [שם] בגוי שאמר לישראל (שקול) [קטול] אספסתא ושדי לחיותא (יהרג ואל יעבור שדי לחיותא) יעבור ואל יהרג, [שדי לנהרא יהרג ואל יעבור]. ואין זה נכון דבשלש עברות אלו אף להנאת עצמן אסור, וכבר הארכתי בזה במס' סנהדרין בפרק בן סורר.
מארי דוראי. גרסינן ברישא, כלומר אדון עירי, כמו עובדא הוה בדורא דרעואתא [בבא בתרא דף נ"ד:]. מאי חזית. שאתה סבור להרגו דילמא דמא דידך סומק טפי, נקי וזך, כלומר שאתה חסיד ממנו וראוי להיותו נדחה מפניך, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי, ולא נאמר וחי בהם אלא בשאר עבירות, דאמרינן חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכדי להציל נפש מישראל, אבל בעבירה של רציחה יש בה דחיית נפש מישראל, ומי יודע שזה צדיק יותר מן האחר. גוהרקי דערלה. בוסר זתים קטנים של ערלה, וערלה אסורה בהנאה. אימר דאמור רבנן. בכל מתרפאין. מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פירש רש"י ז"ל שאין דרך הנאה אלא בזתים שנתבשלו ועשה מהן שמן. ויש שפירש דרך הנאתן, סיכה דתענוג והדלקת הנר ולא לרפואה, הילכך שרי, דשלא כדרך הנאתן דרבנן הוא, כדאמרינן הכא בגמ' [לעיל דף כ"ד:] כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, למעוטי אם הניח חלב שור הנסקל על גבי מכתו, או אוכל חלב חי דפטור, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב. ומכאן למדנו דאסורי הנאה של דבריהם מותרין לחולה אף על פי שאין בו סכנה. מיהו לענין אכילה אין לנו, איפשר שעשאום כשל תורה לגבי אכילה. כך כתב הר"מ ב"ן ז"ל. הנאה הבאה לאדם בעל כרחו. כגון שהיה צריך לעבור בשוק ע"ז והריח ריח קטרת או בשמים אשר שם. איפשר וקא מיכוין. פירוש שאיפשר לו לילך דרך מבוי אחר במקום שהוא רוצה ללכת וקא מיכוין להריח אותו ריח. והילכתא כרבא. הילכך נקוט האי כללא בידך כל דמכוין אסיר, כל דלא מכוין שרי.
<h2>דף כו:</h2>
בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם. דוקא נקטינהו, שהן מן הנשרפין ואפרן מותר, והיינו דתני סיפא בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, דגחלים כאפר דמו, אבל שאר האסורין שהן מן הנקברים אפילו על גבי גחלים אסור, דלא גרע מאפרן. חדש. שעדיין לא הוסק אלא בהיסק עצים אלו. יותץ. שהרי נגמרה מלאכתו באיסור, אבל אם התנור ישן יוצן קודם שיאפה בו פת, ואם אפה הפת בתנור ישן זה בלא צנון רבי אומר וכו'. זה וזה גורם. כלומר גורם אסור דעצים וגורם היתר דתנור שהוא מותר מצד עצמו, ואי איפשר לאפות הפת בלי שני גורמים אלו. משום דיש שבח עצים בפת. כלומר שהפת נגמרה אפייתו על ידי חום עצים אלו ולא על ידי הגחלים שהן כאפר, וניכר שבח העצים של איסור בפת, ואף על גב דבעידנא דאפי לפת כליא אסורא, הא אוקימנא בגמ' בשאבוקה כנגדו. זורעין תחתיה [רי"ף]. של אשרה. ירקות בימות הגשמים [רי"ף]. שהצל קשה לזרעים ולית ביה גורם של איסור, אבל בימות החמה הצל יפה להם ואיכא גורם דאסור דהיינו צל, וגורם דהיתר דהיינו קרקע, ורבי יוסי סבר לעולם מותר דזה וזה גורם מותר.
<h2>דף כז.</h2>
הלכה כרבי. דאמר הפת אסורה דיש שבח עצים בפת, כתב הר"א ז"ל ואף על גב דאמרינן [ע"ז ס"ו ע"ב] בתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה הפת מותרת, שאין [בה] טעם הכמון אלא ריח כמון ואפילו בשאבוקה נגדו משמע. יש לומר דשאני תרומה שאינה אלא איסורי אכילה, וריחא נמי לאו מילתא היא, כיון דכמון לאו לריחא קאי. הילכך קערות כוסות וצלוחיות אסירי. שהרי נגמרה מלאכתן בהסק זה והוה ליה כחד גורם, וקדרה נמי אסירה דאף על גב דהתבשיל על ידי אור היתר אופה אותו והוה ליה זה וזה גורם, אפילו הכי הא מקבלא בשולא, כלומר שמשימין שם התבשיל, והיינו מים ובשר העתידין להתבשל שם, מקמי דנייתו עצים דהיתרה, הילכך כגורם אחד בלחוד דמי כיון שיכול עכשיו להשתמש בה. כי פליגי בתנור. דתנור לא נגמרה מלאכתו בהסק זה של עצי איסור להשתמש בו, שאין מדביקין בו הפת עד שיסיקוהו היסק אחר, ואית ביה זה וזה גורם. ובהא דבישלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת אפליגו בה בגמ', דאיכא מ"ד דוקא בעוממות, אבל בלוחשות אסור. ואיכא מ"ד דלא שנא, ומשמע דהילכתא הכי משום דמפרקי רמי בר חמא ורב פפא אליביה, וזהו שלא כתבו לאותו מחלוקת הרב הגאון ז"ל. והר"ז ז"ל פסק כמאן דאסר בלוחשות, מדגרסינן בפרק כיצד צולין [לקמן דף ע"ה.], תנור שהסיקוהו בעצי ערלה וגרפו ואפה בו הפת מהו, דאלמא דוקא גרפו. ואינה ראיה דאם כן אפילו עוממות ליתסר, אלא משום דבע[י](א) לאקשויי ליה מדרבי יוחנן דהתם דאדכר הכי, נקט גרפו.
<h2>דף כט.</h2>
רבי שמעון היא. דאמר חמץ בין לפני זמנו, דהיינו מו' שעות ולמעלה עד שתחשך, בין לאחר זמנו, דהיינו דעבר עליו הפסח אינו עובר בלא כלום דבתוך הפסח בלחוד הוא דעבר. אלא משום דבעי למתנא ושל ישראל. אבל בירושלמי [בפרקין הל"ב] מוקי לה במקום שלא נהגו לאכל פת של גוים, אבל במקום שנהגו מותר אפילו באכילה.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא חמץ בזמנו. דהיינו תוך הפסח, בין במינו כגון שנפל לתוך תבשיל של לחם, בין שלא במינו כגון שנפל לקדרה של בשר וכיוצא בה אסור. וכתב הרב הגאון ז"ל ומדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל. ואף על גב דכל איסורי תורה בששים חוץ מטבל ויין נסך. שאני חמץ דאחמירו ביה רבנן, משום דחמיר דעבר עליה בבל יראה וימצא, ולא בדלי אינשי מיניה ועוד דדבר שיש לו מתירין הוא, דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא, ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה [ל"ט ע"א], ורבי יוחנן דאמר בגמ' בס' פליגא אדרב אשי, וליתיה. ואף על גב דדבר שיש לו מתירין בטיל בס' בשאינו מינו, מ"מ הכא אשוינהו רבא משום חומרא דחמץ, וכן דעת קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ואף רש"י ז"ל אמרו שהשיב בתשובה הני חטי שנמצאו בתרנגולת אחר מליחה או אחר בשול, במליחה קולף מקומו, דמליח אינו כרותח דמבושל, אלא כרותח דצלי, ואם בבשול ונתבקעו החטים אסורין במשהו, ומותר לשהותם עד אחר הפסח, מידי דהוה אקדרות בפסח, אבל אם שהו החטים או השעורים בזפק בחיי העוף בכדי שתפול לאור ותשרף, פרשא בעלמא הוא ומותרת, כדאמרינן [אהלות פי"ד מ"ז] ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף ע"כ דברי תשובה זו. ואף על פי שרבנו תם ז"ל חלוק בדבר אין אנו סומכין עליו למעשה בזה אף על פי שנראין לכאורה דבריו להלכה. וגם רבנו תם ז"ל עצמו העידו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא היה עושה מעשה כדבריו בזה. ומכל מקום מה שכתב רש"י ז"ל דאי קים ליה ששהו בזפק בכדי שתפול לאור ותשרף מותרת, אינו מחוור דהתם גבי טומאה איתמר, ואסורא מטומאה לא גמרינן וכן כתבו בתוספות [בכורות דף ז': בד"ה דג ועיי"ש]. א"נ התם בעופות הדורסין דאוכלין בשר המת ואין להם זפק, דהתם גבי בשר מת מיתניא, אבל בתרנגולין וכיוצא בהן הרי אנו רואין החטים לעין שלמים בזפק כשעה אחת ושתים אחר אכילתן, וכן כתב הר"א ז"ל ועיקר. אבל לענין להשהות התבשיל או התרנגולת עד אחר הפסח ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש, ואפילו היה בו בנותן טעם (ד)כיון שאין האסור בעין. ועד כאן לא אמרו [לקמן דף מ"ב.] אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחבריהם, ור"ל אלו מתבערין לדעת הרבה מהמפרשים נ"נ, אלא משום דאית בהו חמץ טובא, דהא פרשו זיתום המצרי, תלתא שערי, ואינך נמי דכוותיה. ועוד דכיון דאין הדבר ההוא נעשה זולת החמץ שבו שהוא מכשירו הרי הן חשובין כאלו הכל חמץ, וכל שכן לדברי הפוסקים לקמן כרבנן דאמרי [לקמן דף מג.] על עירובו בלא כלום, דכיון דאפילו באכילה לא מחייב [מ]דאורייתא, הילכך אינו זקוק לבער אפילו מדרבנן, וכן השיבו הגאונים ז"ל. אלא דקשיא לי הא דגרסינן בירושלמי [סוף פ"ב] רב שמואל הוה ליה יין קוסס רמא בגויה שעורין שאל לרב מונא אמר ליה זקוק אתה לבער, אלמא אפילו בתערובת מועט צריך ביעור. וליכא למימר דהתם משום דהשעורים היו מתקנים היין חשוב כעומד החמץ בעין כענין שכתבנו, חדא דלא דמי להנהו, דהנהו שאני דאינן נעשין בלתי החמץ, ועוד דהתם אמרינן רב חנינא [בריה] הוה ליה דבש מזויף בסולת אתא לקמיה דרב אמר ליה זקוק אתה לבער. ורבנו נר"ו תירץ לי דדילמא שערי טובא הוו ביין וסולת מרובה בדבש. וזה יבא כהוגן לגבי הסולת, אבל לגבי היין אינו נראה דהא אין דרך לשים ביין שעורים מרובים הרבה מאד. אלא נראה לי דלא שאל לו על עיקר היין אם היה צריך ביעור, דפשיטא הוא דאינו צריך, אלא כך שאל לו אם הוא חייב לטרוח וליטול השעורים מן היין מפני שנתחמצו או נתבקעו, או דילמא אינו צריך לבער אלא דיו בביטול בעלמא, דכיון דתוך יין מרובה היו, הילכך הוה ליה כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער ומבטל בלבו, ופשיט ליה דצריך לבער, דאף על גב דבככר בשמי קורה הוה בעיא ולא איפשטא בגמרין [לעיל דף י':] אם צריך סולם להורידו, שאני הכא דמצוי הוא שהוא גומר תוך הפסח לשתות כל היין שבחבית או למכרו, ואז יהא החמץ נראה שם לעין ואסור, וזה נראה נכון כדי שלא לשבור דברי הגאונים ז"ל. ומכל מקום רבנו האיי ז"ל השיב דכל שידוע שנפל שם חמץ אפילו משהו צריך לבער, וכן היה נראה מדברי הגאון ז"ל בפ"ה דע"ז [דף ע"ד.], ואין המפרשים האחרונים מסכימים לדבריהם. ובספר המצות משם רבנו יצחק ז"ל שחמץ אינו במשהו עד שיהא בכרת, והיינו בפסח, אבל בערב פסח הוא בס', ועל כן אמרו בחטה הנמצאת בעופות בערב פסח ישליך החטה והשאר מותר, ושוב אינו חוזר וניעור לאסור בפסח, וכן בשר מליח ישן וגבינה ישנה שלא שמרום מחמץ. וראיה מדתנן במס' כלאים [פ"ט מ"א] צמר גמלים ורחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מהגמלים מותר להביא פשתן לשם, וטעמא כדאמרן דכיון שנתבטל צמר רחלים בגמלים אינו חוזר וניעור לאסור הפשתן ע"כ. ורבים מהמפרשים נ"נ כך הן סוברין דחמץ אינו במשהו עד שעה שהוא בכרת, וכן היו עושין מעשה רבותינו הצרפתים ז"ל. ונהגו בגלילות אלו שלא לאכול בשר מליח וגבינה ומרקחות העשויין תוך ימות השנה, וכן נכון להורות דשמא חמץ מרובה היה שם, כיון דקיי"ל [חולין דף צ"ז:] בכלי הבלוע דבכוליה משערינן, דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, וכן אנו נוהגין לאסור חמץ משש שעות ולמעלה במשהו, אבל קודם לכן נראין לי ודאי הדברים מוכרחין שבטל בס', שאם לא כן היאך נמצא ידינו ורגלינו להגעיל שום כלי, והלא כיון שאנו סוברין כדברי האומר דנותן טעם לפגם אסור בפסח, אם כן הרי הכלי חוזר ובולע ממה שפלט ואסור ואף על פי שבא לו מן הפגם, אלא ודאי מפני שנתבטל קודם הפסח מותר. ועוד שהרי רגילות הוא הרבה שמתקנין כלי היין בעסה בשעת הגתות, והיה לנו לחוש שלא לשתות יין בפסח אלא אם כן שמרנו אותו לעשותו על טהרת הפסח, הא אין עליך לומר אלא כדרך שאמרנו.
שלא בזמנו. שעבר עליו הפסח, בין במינו בין שלא במינו מותר, אף על פי שאין שם ס', וכן נראה שפירש רש"י ז"ל בפירושיו. מפני הרגל עבירה. שלא יהא מלומד בכך, שאם יהא מלומד בכך פעמים שישכח ויאכלנו עם בשר, ואינו מותר מדין נותן טעם בר נותן טעם וכדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח, משום דהכא שאני, דכטעם בעין דמי, שהרי החלב טוח בעין בקרטופני התנור. כעין תורא. כמו התור גדולים וקצרים ברוחב.
<h2>דף ל:</h2>
הסיקו יהא מבחוץ. ועל ידי כן אינו נשרף החמץ שעל גביו היטב. ואי מלייה גומרי. דהיינו גחלים והסיקו מבפנים שרי, ודקדקו מכאן קצת המפרשים נ"נ דקדרות שנשתמש בהן חמץ והחזירן לכבשן האש עד שנשרפו היטב מותרין, וכדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת [דף צ"ו.], קדרות במקדש אמאי ישברו להדרינהו לכבשונות, ופרקינן משום דאין עושים כבשונות בירושלים, כלומר כדי שלא תמלא העיר עשן. והא דאמרינן התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, הני מילי בהגעלה, אבל בשריפה ככלי חדש הוא זה. ואני תמה אם משמועתנו למדו כן למה לי חזרת כבשונות אפילו למלאתה גחלים די בכך, דהא הכא אי מלייה גומרי שרי קאמרינן. וי"ל דכל כי הא ודאי חיישינן דילמא לא מלבן להו שפיר דחייס עליהו דילמא פקען, דהליבון צריך שיהו הניצוצות של אש מנתזין ממנו, וכשמשהה אותן כשיעור הזה עשויין הן להשבר, והילכך חיישינן דילמא חייס עליהו ולא מלבן להו שפיר, דהא אפילו ביין נסך דתשמישו בצונן ולא בלע כולי האי, ועוד דסתם יינן דרבנן חששו לדילמא חייס עלייהו, כדאיתא בפרק אין מעמידין [ע"ז דף ל"ג:], אבל כאן גבי בוכיא ליכא למיחש להכי, והיינו נמי דההיא דזבחים לא אקשינן למלינהו גומרי, ולא הוה מצי לשנויי ליה אין עושין כבשונות בירושלים כנ"ל.
סכינא דפסחא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין ובכלי ראשון. פירוש בעוד שהכלי ראשון עומד על האור, ולאפוקי אם סלקו מן האור, ומשום הכי אצטריך למתני ברותחין. ומדקתני סתמא משמע דאף על פי שהבית יד שלהן מקרן, סגי להו בהגעלה, דהא כיון דסכיני טובא קתייהו של קרן לא הוה תני סתמא. ויש שהיו מחמירין דכיון שהן מתעקמין בחמימות המים חייס עליהו ודילמא לא מגעיל להו שפיר. וטעמא דסכינין דבעו כלי ראשון ואף על פי שבכלי שני הוא שמשתמשין בו, כבר תירץ בעל הלכות ז"ל מפני שהוא רגילות להכניסו תוך הקדרה כדי להפך הבשר או להוציאו. עץ פארור. כף של עץ שבוחשין בו הקדרה.
בורמי דגללא [רי"ף]. הם כלי אבן גלל הנקרא בלע"ז ממבר"י, והוה ליה ככלי מתכת, ויש להביא ראיה לזה מדתנן בכלים [פ"ה מי"א] תנור של אבן ושל מתכת טהור, וטמא משום כלי מתכת, כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות, אלמא דין האבן ככלי מתכות, וכן דעת בעל הלכות ז"ל. ולפי זה נראה דלאו דוקא אבן גלל דה"ה לכל אבן שדינו ככלי מתכות, אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שאינו מתיר אלא אבן גלל. אבל משם רבינו יצחק ז"ל אמרו שאין צריכין [הכשר] כלל, מדתניא בתוספתא דקדשים [זבחים פ"י הי"ב] כלי גללים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה, ולפי זה ההיא דכלים דוקא באבן דעלמא ולא באבן גלל דקשה היא ביותר. ומ"מ אין אני מבין דבריו כלל, וכי קשין הן מכלי מתכות שהן צריכין הגעלה, ועוד דהא תוספתא גופה ודאי משמע דמשבשתא היא, דהא כלי אדמה בודאי בולעין הן, ועל (כן) [כרחין נראה] דבתוספתא טעונין גרסינן, ולא גרסינן אינן טעונין.
דברים שתשמישן על ידי האור מלבנן [רי"ף]. ומיהו בכלים הנגעלין מחמת חמץ יש שכותבין דאפילו בתשמישן על ידי האור סגי בהגעלה, דחילוק יש בין בלע היתרא לבלע איסורא כדאסקה רב אשי בשילהי ע"ז [דף ע"ו.], וכן נראה עיקר אף על פי שיש חולקין בזה. ודרך קצרה אני כותב כאן דיני ההגעלה מפני שכבר הארכתי בהן בפרק כל הבשר, ואומר כי דעת רבנו יצחק ז"ל דכל שמגעילין כלי בן יומו צריך שיהא ס' במים כנגד הכלי הנגעל, דהא בכוליה משערינן, וכן שיהא כשר הכלי שבו מגעיל, או אפילו אינו כשר והוא שיהו במים ס' כנגד עצמו, שאם לא כן הרי הוא בולע מן האיסור, שהכלים בעודן נגעלים בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין ופולטין, והילכך כשיש במים ס' מיד שפלט האיסור נתבטל במים, אבל כשהוא מגעיל כלי שאינו בן יומו בתוך כלי שאינו בן יומו גם כן, או בתוך כלי כשר הרי זה מותר להגעיל באיזה שיעור מים שירצה, שאין המים נאסרין מחמת פליטת הכלים האסורים, דהא נותן טעם לפגם הוא. ואף על גב דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה, הני מילי כשבאה לו בליעתו מתחילה מדבר מושבח, אבל כאן מדבר פגום הוא בולע ושרי, אלא דבכלים הנגעלין בפסח קודם זמן איסור החמץ אפילו הן בני יומן מותר להגעיל באיזה שיעור מים שירצה, דנותן טעם בר נותן טעם של היתר הוא קודם שיבא האיסור, שהרי החמץ נתן טעם בקערה והקערה במים והמים חוזרין ונותנין טעם בקערה ועדיין הכל היתר עד שיתן שם מצה, והוה ליה כדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח. ודעת קצת המפרשים נ"נ שאין מגעילין בתוך הפסח דכיון דאיסור חמץ במשהו כי פליט הדר בלע, ואף על גב דנותן טעם לפגם הוא אפילו הכי אסור דכיון דאיסורו במשהו אף בפגום אסור, דכל מה שאוסר במשהו לא מחמת טעם הוא אוסר, וכיון שכן אין משגיחין בטעמו אם הוא לפגם או לשבח אלא הכל אסור וכן דעת רבנו נר"ו.
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמש בהן מטבילן [רי"ף]. מפני שיצאו מטומאת גוי ונכנסו לקדושת ישראל כדאיתא בירושלמי [ע"ז פ"ה הלט"ו]. ונשתמש בהן בצונן, מדיחן, כלומר משפשפן היטב מחלודת האיסור בעפר או בחול. ונשתמש בהן על ידי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין, ואף בזו צריך הוא לשפשפו היטב מן האסור שהוא בעין, דהגעלה למה שהוא בעין מאי מהניא, ומטבילן מפני קדושת ישראל כדאמרן. וממילא אתה למד בכלים שמגעילן בפסח אינן צריכין טבילה, דהא לא שייכא האי טעמא דיצאו מטומאת גוי, אבל נהגו העם לשטפן בצונן אחר הגעלה כדי לסלק טיחת האסור שיש עליהן על ידי הגעלה ומנהג יפה הוא, ואפשר דגמרי לה מחטאת, דאמרינן [זבחים דף צ"ו:] מריקה בחמין שטיפה בצונן. והוי יודע דאותן כלים שיש בהן סדקים אי אפשר להגעילן, שהרי יש שם חמץ בעין, אלא אם כן הוא בענין שיוכל להסיר מה שיש שם על ידי מחט וכיוצא בו. ואי אי אפשר בכך יניח שם גחלים מרובים עד שישרף המקום ההוא ואחר כך יגעילנו כולו וכך הורה רבנו נר"ו.
מאן חכים למעבד הכי [רי"ף]. כלומר להצריך גדנפא, אלא רב עקביה דגברא רבה הוא. קסבר מה בולעו [רי"ף]. כל השנה בניצוצות והיום נתזין כאן ומחר במקום אחר, אף הגעלה צריכה (בכל) להפליט כל הניצוצות הבלועין בכל שפת היורה, ולכן צריך גדנפא. ומכאן דמה שעושין בני אדם מקצתן שמלבנין הרעפים באש ובעוד שהיורה מלאה ומרתחת יפה משליכין לתוך היורה אותן הרעפים ונשפכין המים מכל סביביו, שמענו מכאן שהוא טעות בידם, דאם כן רב עקביה למה טרח והצריך גדנפא כיון דאיכא תקנתא בהכי, אלא ודאי כל כי הא לא מהני. וכן הדין נותן, שהרי אין המים משתהין בגדנפא כלל ואינו פולט יפה. ועוד שאין כל שפת היורה שוה לגמרי והמים נשפכין בדרך המקום הנמוך יותר ונמצא שאין המקום הגבוה מוכשר כלל. ויש מי שכתב משם הגאונים ז"ל דיורה שהגעיל בה צריך לשפוך המים בעודן רותחין, דאם מניחן להתקרר שם בלעא יורה ולא פלטא, אבל לא ראיתי ולא שמעתי כן לאחד מרבותי נ"נ וגם אין הדברים נראין.
מאני דקוניא. הן כלי חרס ושפין אותן באבר. ירוקי לא תבעי לך דודאי אסירי. דבולעין הן והרי הן בלועין מחמץ. כי תבעי לך חיורי ואוכמי. וקא מיבעיא לן אם בולעין כמו הירוקין אם לאו. קרטופני. בקעים. שיעי. חלקים. דמדייתי. שיוצא מהן המים כעין זיעה. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם. דכתיב [ויקרא ו'] (וכל) [ו]כלי חרס אשר תבשל בו ישבר. יין נסך. תשמישו בצונן ולא בלע כולי האי.
כל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בו מצה. כך הגירסא בגמ' ויש שפירש מותר להשתמש בו מצה אפילו בחמין, דהא כל בצונן לא בלע. אבל הרב הגאון ז"ל אוסר להשתמש בהן אלא בצונן וכן דעת קצת הראשונים נ"נ, משום דכיון דחרס הוא אי איפשר דלא בלע פורתא, וכן הסכים הרמב"ן ז"ל. ואם נשתמש בהן חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה אפילו בצונן, משום דדילמא אתי לאשתמושי בחמין, ומהאי טעמא אמרינן בחולין [דף קי"א.] בפינכה דר' אמי דתברה ולא נשתמש בה בצונן. א"נ כיון דבלע חמין ושל חרס היא ובליעתה מרובה, פלטה אפילו בצונן. בית שאור. כלי שבו השאור עומד כל השנה. קשה. מרובה. בית חרוסת. הכלי שבו נותנין חרוסת לטבול ודרך לתת שם קמח. אגאני. עריבות.
<h2>דף לא:</h2>
כגון שהרהינו אצלו ואמר ליה קני מעכשו. ודעת רבינו אפרים ז"ל דדוקא כשהזמן ההוא שקבע הוי קודם הפסח, אבל אם אותו זמן אינו עד אחר הפסח אסור, דהא גוי לא קני ליה עד אחר הפסח. ובתוספתא [פסחים פ"ב הל"ה] ה"ג לה אם לא באתי קודם הפסח חמצי מכור לך, וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"ד חו"מ הל"ה]. אבל הר"א ז"ל כתב בהשגותיו בלשון הזה, אפילו לא הגיע זמנו עד אחר הפסח אינו עובר עליו, ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפילו לא אמר מעכשיו קנאו, שאין דין אסמכתא לגוי. ונראה לי דבריו במה שכתב דאפילו לא הגיע עד אחר הפסח, דבהרהינו אצלו לכולי עלמא למפרע הוא גובה כל שאמר מעכשיו כדאיתא בגמ' בהדיא, וכיון שכן הרי לאו דלא יראה תלוי ועומד אם יפרעו אחר הפסח עובר למפרע, ואם לאו נמצא שלא עבר. גרסינן בגמ' [ירושלמי פ"ב הל"ב, תוספתא פ"ב הל"ו] ת"ר ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו, וחוזר ולוקחו אחר הפסח, ובלבד שיתננו במתנה גמורה. ובהלכות ובלבד שלא יערים. ומותר לישראל להשכיר בהמתו להוליך עליה חמץ ממקום למקום. כמה חפישת הכלב ג' טפחים. שאם המפולת שנפלה על החמץ יש בו עפר ועיצים בגובה ג' טפחים, עדיין הכלב חותר עד שנוטלו משם, אבל טפי הוה ליה כמבוער.
<h2>דף לה.</h2>
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח. שיש להם דין לחם, אבל השאר כגון אורז ודוחן לא, וכדמפרש בגמ' דדברים הבאים לידי חימוץ בעינן. כוסמין. אשפלט"א. שבולת שועל. זונ"ה ונקראת כן על שם שעשויים כזנב השועל. שיפון. שיגי"ל. ואמרינן בירושלמי דחלה [פ"ג הל"ה] העושה עסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה, ואיפליגו נמי אמוראי התם משמיה דר' יוחנן אי בעינן רובא דגן או לא, ומשמע דה"ה לענין לצאת בו ידי חובתו בפסח. יוצאין בדמאי. והיא תבואה של עם הארץ ושמא אינה מעושרת. ובמעשר ראשון. שנטל ממנו הלוי תרומת מעשר הניתן לכהן. ובמעשר שני והקדש שנפדו. וכל הני עביד להו צריכותא בגמ'. חלות תודה ורקיקי נזיר. פירוש יש בתודה ג' מינין של מצה, חלות רקיקין ורבוכין, מלבד עשר חלות של חמץ, ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצית ממנו דהיינו רביעית בין החלות והרבוכין, והרביעית האחרת נותנו ברקיקין, ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כל כך אין יוצאין בהן, דהוה ליה מצה עשירה, אבל בחלות רבוכין יוצאין דמפני שמן מועט כל כך לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמ', ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינים חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכן יוצא בשניהן, אלא תנא בנזיר רקיקין וה"ה לחלות, ותנא נמי בתודה חלות וה"ה לרבוכין, אלא לא בעא למנקט רבוכין בתודה משום דליתנייהו כלל בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו. ובתוספות [להלן דף ל"ח. בד"ה חלות, כתבו] דמיירי בשלא נשחט עליהן הזבח ולא הוקדשו עדיין, דאי לא תיפוק ליה דבעינן מצתכם וזו אינה שלו, ובגמ' [שם] ילפי מלחם לחם דבעינן מצתכם וכן פירש רש"י ז"ל. עשאן לעצמו. כגון שהיה הנחתום מחויב תודה ועשאן מפני חיובו אינו יוצא בהן, דבעינן שתהא משומרת לשם מצה ולא לשם זבח, דכתיב [שמות י"ב] ושמרתם את המצות, עביד שמור לשם מצה, אבל אם עשאן למכור בשוק מסיק אדעתיה שמא לא ימצא אדם מחויב תודה שיקנם, ועביד להו שימור לשם מצת פסח.
גמ' תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים. פירוש ולא לענין צירוף איירינן דהתניא [ברכות דף ל"ז:] לקט מכלן כזית, אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא יוצא בה בפסח, אלא לענין תרומה קאמר לענין (תרום) [תורם] ממין על שאינו מינו. ולי נראה [דאיירי] לענין חלה, ועל כן הביאה הרב הגאון ז"ל. וקשה לי הא דתנן במס' כלאים [פ"א מ"א] השעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון אינן כלאים זה בזה, אלמא כוסמין מין שעורים. וי"ל דהכא הכי קאמר כוסמין אף מין חטים הן וכל שכן עם השעורין, דתנן במתני' בהדיא דאינן כלאים זה עם זה, אבל שבולת שועל ושיפון הוו מין שעורין ולא מין חטים כלל, וכדתנן בפ"ד דחלה [מ"ב] החטים אינן מצטרפות עם הכל [אלא עם הכוסמין, השעורים מצטרפות עם הכל] חוץ מן החטים, כלומר מצטרפין לענין שיעור חלה שאם יש בין כלן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין, וכענין זה תירץ רבינו שמשון ז"ל. ומ"מ צריך אתה לדעת דמה ששנינו שאין החטים מצטרפין עם הכל דוקא בשלא בלל המינין אלו עם אלו, אבל בללן מצטרפין והכי אסיק רבי יוחנן [בירושלמי] בפרק קמא דחלה, כאן בנשוך כאן בבלול, ואין כאן מקום אריכות, אבל מפני שראיתי מי שטעה בזה מהא דהכא כתבתי כן. יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ומכאן שאם לש עסה במי פירות של תפוחים וכיוצא בהן בלא מים אף על פי שאינה מצה עשירה, דלא אשכחן דאיקרי עשירה בהכי, אפילו הכי אינו יוצא בה ידי חובת מצה, דדבר הבא לידי חימוץ ממש בעינן.
עסה הנלושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. מדנקט האי לישנא משמע כרת הוא דליכא, הא חמץ נוקשא הוי, הילכך על כרחין בשנלושה על ידי מים היא, דאי לא הא קיי"ל מי פירות אינן מחמיצין כלל, ואפילו לכתחילה שרי וכדאמרינן נמי [לקמן דף מ'.] גבי לא ליחרוך איניש תרי שבלי אהדדי, אלא ודאי כדאמרן. ואף על גב דעל ידי מים ופירות קסברי רבנן דממהר הוא להחמיץ יותר מן המים לבדן כדאיתא בסמוך [דף ל"ו.], אפילו הכי אינו חמץ גמור, אלא חמץ נוקשא הוא דהוי, ועל כן אינו חייב על חימוצו כרת, שאין מי פירות מניחין אותו להחמיץ לגמרי, ומשום הכי קאמר ריש לקיש טעמא (ו)[ד]מי פירות אין מחמיצין, כלומר דכיון דאין מחמיצין בעלמא כלל, אף כאן כשהן על ידי תערובת אינו בא לידי חמץ גמור, שהתערובת שלהן גורם שלא (לה)[ת]תחמץ העסה לגמרי כאלו נילושה במים לבד, וכן עיקר ולא תשמע לדברי האומר זולת זה כלל. וראיתי בתוספות שנסתפק רש"י ז"ל במי ביצים אם הם חשובים כמי פירות מפני שאנו רואין העסה שנעשית מהן רכה לעולם יותר מהנעשית מן המים. אבל רבנו תם ז"ל היה מתיר והיה נוהג בערב הפסח אחר ד' שעות לאכל עסה שנילושה בביצים, ואף על גב דאמרינן בירושלמי [פסחים פ"י הל"א] באוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו, לא הויא מצה [ב]כי האי גוונא, כיון דאין אדם יוצא בה ידי חובתו משום דהוי מצה עשירה, ועל כן היה נוהג הרב ז"ל כשבא י"ד בשבת לעשות סעודה שלישית ממצה עשירה.
<h2>דף לו.</h2>
אין לשין את העסה ביין ושמן ודבש. פירוש על ידי מים כמו שכתב הגאון הרב ז"ל, אלא דהאידנא כתבו המפרשים נ"נ דכיון שאנו רגילין לתת מים ביין בשעת הגיתות הוה ליה כנלושה ביין עם מים. ומ"מ יין ושמן ודבש לאו דוקא, דה"ה לכל שאר המשקין אלא שדברו חכמים בהווה, ובתוספתא [פ"ג הל"ה] נמי תניא אין לשין את העסה במשקין אבל מקטפין, דאלמא כלן בכלל, חוץ מן המים ותולדותיהן, והן אותם ששנינו [מכשירין פ"ו מ"ה] תולדות למים היוצאין מן העין והאזן והחוטם והפה ומי רגלים, שאלו כלן מחמיצין הן. ואם לש תשרף מיד. שמיד קבלה חמוץ. וחכמים אומרים תאפה מיד. דאף על גב דאסור לכתחלה, אפילו הכי בדיעבד יהא זריז למהר אפייתו שלא יניחנו לחמץ ומותר, ומ"מ אין לו שיעור מרובה כל כך כמו לעסה הנלושה במים לבד, דעל ידי תערובת המים עם הפירות ממהר להחמיץ. שבתי. שביתתי. ואף על פי שאין לשין בו ביין ושמן ודבש מקטפין בו. דהיינו שטחין בו מעט את העסה בשעת עריכה.
אתאן לת"ק. פירוש דכת"ק אתיא, דאי כרבי עקיבא אפילו לישה שריא. בפושרין. מים פושרין, דעל ידי כן ממהרת העיסה להחמיץ, ואף על גב דכל המנחות נלושות בפושרין ומצה היו, שאני בני חבורה דזריזין הן. אבל ביום ראשון לא. אין לשין אותה באלו אם רצה לצאת בה ידי חובת מצה, דהויא לה מצה עשירה, ויום שני דלא בעינן הכי שרי, ולאפוקי מדרבן גמליאל דאמר תשרף מיד. יומא קמא לא תלושו לי. בחלבא דהויא מצה עשירה. מכאן ואילך לושו לי. דליכא למיחש דילמא מחמצת מיד, וכיון דריב"ל דהוא אמורא עבד עובדא הכי אלמא הכי הילכתא. והר"ז ז"ל תפש על הרב הגאון ז"ל מאי ראיה מייתי מהא, והא שלא על ידי מים היא, דבגמ' כשהביאו אותה לא הביאוה אלא על ענין מצה עשירה. ומשם הר"א ז"ל אמרו דדברי הרב הגאון ז"ל נכונים, דאי לא אתא רבי יהושע בן לוי אלא לענין מצה עשירה, למאי אצטריך למימר מכאן ואילך לושי לי, אטו עד השתא לא ידעינן דאין חיוב מצה אלא בלילה הראשון לא בעניה ולא בעשירה, אלא ודאי לאגמורינהו דליכא משום חמץ קאמר, הילכך גמרינן מינה דהלכה כרבי עקיבא ומותר ללוש באלו על ידי מים, אלא אם כן שהה כדי שיעור חמץ דבכי הא חמץ נוקשא הוי, וכפי הדרך אשר כתבנו למעלה.
<h2>דף לו:</h2>
לחם עני פרט לחלוט ואשישה. חלוט היינו שחלטו ברותחין. ולפי דעת הגאון ז"ל בסמוך דוקא בשלא אפאו באלפס, דאי לא, הא אמרינן ביבמות [מ'.] דחלוט מצה הוא. ויש מקשין אי בלא אפאו למה לי למעוטי משום עוני, תיפוק לי דלאו לחם הוא. ואולי סובר הרב ז"ל דמ"לחם" ממעט חלוט ומ"עוני" ממעט אשישה. ויש מפרשים דכולהו מ"עוני" ממעטינן להו, ומיירי שחלטו תחלה על ידי דבש וכיוצא בו ואחר כך נתנו באלפס והויא לה מצה עשירה דלא עוני הוא, וההיא דיבמות בשאינו אופה על ידי דבש. ופירוש אשישה, יש שפירש גלוסקא גדולה כדרך חירור. ויש שפירשו עיסה הנלושה ביין ושמן ודבש. והראשון נראה עיקר, מדאמרינן בגמ' אשישה אחד מששה באיפה. פת הדראה. היינו פת סובין כפירוש הרב ז"ל, ור"ל סובין עם קמח, דכי היכי דלגבי חלה מצטרפין סובין וקמח, הכא נמי נהמא הוא, אבל סובין לבדן ודאי [לאו] לחם הוא. כמצתו של שלמה המלך. שהיתה יפה מאד.
<h2>דף לז.</h2>
אבל בימות הפסח אסור למילש ולמיפא [רי"ף]. פירוש כדי שלא יבא לידי חמוץ. ומ"מ מה שכתב הרב ז"ל דאסיר למיפא אינו נראה כן, דלישה בלבד הוא דאסרו ומפני טורח, דהכי אוקימנא בגמ' ההיא דתניא אין אופין פת מרובה בפסח דה"ה לכל י"ט ומשום טירחא, ותנא בי"ט דפסח קאי, ובית הלל לא חיישי לטירחא ושרו בין אפייה בין לישה, אלא דמצד אחר תקנו בפסח קבא מלוגנאה וכן כתב הר"ז ז"ל. קבא מגלונאה [רי"ף]. קב של מקום ששמו מגלונאה היה כשיעור הזה. כיון. מהרה, כלומר שיקבע בדפוס ויסלקנו מיד ואינו שוהה כדי חמוץ. כל הסריקין אסורין. שאין להן דפוס, וסריקי ביתוס שהוא נחתום מותרין, מפני שיש להן דפוס. בני לא של כל אדם אמרו. שיהא אסור, אלא של נחתומין, מפני שהן שוהין ביותר כדי שיהא הפת נאה ויקפצו עליו לוקחין. איכא דאמרי דהכי קאמר לא של נחתומין אסרו אלא של כל אדם. אבל נחתומין כיון דבקיאין הן במלאכה לא שהו בהו כדי חימוץ, ואלו שהביאו לנו של נחתומין הן. ומ"מ לא אסרו אלא כגון צורות של עופות ושל בהמות וכיוצא בהן, שצריכין שהות גדול ועיון, אבל ציורין שאנו נוהגין לעשות בהן, לאו ציורין של שהות הן ושרו אפילו לכתחילה. הדובשנין. מטוגנין בדבש. אסקריטין. תרגום כצפיחית בדבש [שמות ט"ז] כאסקריטון בדבש. מסרת. תרגום מחבת [ויקרא ב'] מסריתא. פטורין מן החלה. דאין להן דין לחם. ומדומע. היינו תרומה שנתערבה עם חולין ואין בהן שיעור בטול, אבל אם יש בחולין אחד ומאה חייבת בחלה, ואף בשאין בחולין אחד ומאה אמרינן בירושלמי [חלה פ"א הל"ג] שאם לש כל כך עד שהיו בחולין חמשת רבעים קמח, בלא צירוף התרומה לפי חשבון, אז חייב בחלה, וכן כתב רבינו שמשון ז"ל [חלה פ"א מ"ד]. הללו. השנויין בברייתא זו, מעשה אלפס הן שאינן נאפין בתנור ולכן אינם כלחם. שעשאן בחמה. לא אפאן אלא בחמה. הרתיח. האלפס ולבסוף הדביק בו הלחם.
והאי חלוט דקאמרינן מצה הוא (ו)למאי הילכתא [רי"ף]. פירוש דהתם [ביבמות דף מ'.] קאמר דרחמנא מיעט חלוט שאינו כשר למנחות, ואם כן לאיזה ענין יש לו דין מצה, ופרקינן שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. אלמא כיון דחלטיה מעיקרא אף על גב דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם הוא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח [רי"ף]. פירוש כל זה לשון הגמ' ביבמות [שם], והא דידעינן דאף על גב דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם הוא, היינו משום דמדאצטריך רחמנא בכל כלל המנחות למעוטי חלוט, ש"מ דלחם הוא, אף על גב דהדר אפייה באלפס או בתנור, דהא במנחות מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור הוה בהו. ומכל מקום מה שכתב הרב ז"ל נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו, אחלות המשרת קאי, ולאו אסופגנין ודובשנין, דמצה עשירה הן וכדתניא [לקמן דף קי"ט.] הסופגנין והאסקריטין אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, וכן כתב הר"ז ז"ל. ודברי הרב הגאון ז"ל נראין עיקר במה שפסק כרבי יוחנן דאפילו מעשה אלפס יש לו דין לחם ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ואפילו הדביק ולבסוף הרתיח, אלא מהא משמע דדוקא בשלא נעשה על ידי שמן, ודומיא דתנור, הא אם היה על ידי שמן, אין לו דין פת כלל, והכי מוכח בירושלמי [חלה פ"א הל"ג] דאמר ר"ל כל שהאור מהלך תחתיו פטור מחלה ואינו אומר עליו המוציא, ואמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה. ויש מקשים מדתניא במנחות ומייתינן לה בפרק כיצד מברכין [ברכות דף ל"ז:] ליקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא יוצא בה ידי חובתו בפסח, וכל המנחות במשמע לא שנא מנחת מחבת הנעשית על ידי שמן, לא שנא מנחת מאפה תנור שהיתה בלי יציקת שמן. על כן כתבו דריש לקיש ורבי יוחנן לא פליגי אלא בדבר שבלילתו רכה, דרבי יוחנן סבר דאפייתו באלפס עושהו לחם וחייב בחלה, ובלבד שלא יעשה על ידי משקין, וריש לקיש סבר תנור עושהו לחם ולא אלפס, אבל בדבר שבלילתו קשה לכולי עלמא חייב בחלה, ואדם יוצא בו ידי חובתו ואפילו נעשה על ידי משקין, ומנחות בלילתן קשה נינהו, וכן פירש רבנו תם ז"ל. ולפי זה דשאול"ש וקרשפיי"ש כולן חייבין בחלה ומברכין עליהן המוציא. אבל ברמאיל"ש אין מברכין עליהן המוציא, משום דלית בהו תוריתא דנהמא, ואף בחלה משמע דפטירי, ואף על פי שבלילתן קשה דלאו לחם הן כלל, והוא שגלגל העסה על דעת כן, כדאמרינן נמי [ברכות דף ל"ז:] גבי לחם העשוי לכותח עשאן כעכין חייבת, כלמודין פטורה, דאלמא כל שנעשית על דעת דבר פטורה מחלה, וכן מוכיח בירושלמי [חלה פ"א הל"ה] וכן דעת רבנו נר"ו בהלכות חלה, אבל רבנו תם ז"ל היה מחייב בחלה כל דבר שבלילתו קשה. שפורסה. שפורס המצה לפרוסות. וקא מנטר לה שפיר [רי"ף]. מחמוץ.
<h2>דף לט.</h2>
מתני' עולשין. ליקצונ"ש בלע"ז. תמכה. מרוב"י. חרחבינה. הוא פניקל"ד כפי פירוש הרב הגאון ז"ל, ורש"י ז"ל פירש סיב הגדל סביב הדקל. כבושין. בחומץ. שלוקין. במים. ומצטרפין בכזית. אם אכל כזית מרור בין כל אלו החמשה מינין הנזכרים. ואמרינן בגמ' דכל אלו יש להן שרף ופניהן מכסיפין, כלומר דכשסוחטין אותן יוצא מהן שרף לבן כחלב, ופניהן מכסיפין היינו שיש להן מעט ירקות ככרתי, ואלו הן סימני מרור.
גמ' תחלתו רך וסופו קשה. יש שפירש שהיא רכה וכשלועסין אותה מתמררת. ויש שפירש שהקלח מתקשה כעץ, ואף המצריים תחלתן רכין היו דכתיב [בראשית מ"ז] במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. הקלח. מתוך שהוא עב אף על פי שמתייבש אינו מפסיד טעמו, אבל עלין יבשין לא. וגרסינן בגמ' תנא אין יוצאין בהן כמושין, משום רבי אלעזר בר' צדוק אמרו יוצאין בכמושין.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין. והם מים רותחין במאד מאד. ומשום הכי שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאין בחליטה, שאין אנו יודעין איזה שיעור של רתיחה חשובה כחליטה. לא תשרה המורסן. לשוף בבשרה מפני שהחמיץ בשרייתו. אבל שפה היא מורסן יבש בבשרה. כלומר אף על פי שיש עליה זיעה, דאינו בא מחמת הזיעה לידי חימוץ אלא לידי סרחון. אבל ראיתי מי שפירש דאף על פי שהמים טופחין על בשרה. תוספתא שורין מורסן לתרנגולין ובלבד שיאכלוהו מיד בפניו. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"ה חו"מ הלי"ח] מותר ללוש קמח או מורסן לתרנגולין ומאכילן מיד או נותן לפניהם ועומד עליהן עד שלא ישהה לפניהם כדי הלוך מיל, וכל זמן שמנקרין בו או שהוא מהפך בידו אינו מחמיץ, וכשיפסקו מלאכל ישטפו הכלי במים וישפוך במקום מדרון. סובר הרב ז"ל דאכילת תרנגולין כאשה העוסקת בבצק דמי, ואף על פי שיש בזה פתחון פה לחולק לחלוק, כבר הורה זקן.
מבושל אדמבשל ליה אחמועי מחמע. דקס"ד שהיה מבשל הקמח במים, ופרקינן דאפוי שבשלו קאמרינן, כגון הנקרא בלע"ז פוקני"ט, וקמ"ל דאף על פי ששורין אותו במים אינו מחמיץ. במיא ומלחא אסור. כדאמרינן בגמ' דאדמבשל ליה מחמעא. ומכאן דמותר לתת מלח בעסה בפסח, דהא הכא דאף על גב דאיכא מלחא, לא אסיר אלא מפני שאופה על ידי מים מרובין שבא לידי חמץ קודם שיתבשל, ועוד ראיה מחלות תודה ורקיקי נזיר דיוצא בהן ידי חובתו, אף על גב דמלח יש בהן דכתיב [ויקרא ב'] על כל קרבנך תקריב מלח. לא לימחי איניש קידרא. שמעבין התבשיל על ידי שממחין קמח לתוכו, אפילו קמחא דאבשונא שנתיבשה ונקלית בתנור, שכשהיא לחה עושין אותה קלוי בתנור והרי היא כאפויה, אפילו הכי חיישינן דילמא לא בשיל שפיר, ואתיא לידי חמוע בתבשיל. ותמה אני במה שראיתי לרבינו האיי ז"ל בתשובה כלשון הזה וחטי כד קליאן על טפקא ושדינון לחביתא דחמרא לתקוני, לא חיישינן דילמא איכא בהו דלא קלי שפיר, דהא חששא רחיקא היא, דאם כן אף בנהמא ניחוש דילמא לא בשיל ע"כ, וזה נראה לכאורה היפך שמועתנו. ואיפשר לי לתרץ לפי דבריו דשאני קמחא דאבשונא דהוא בשבלים בעודן לחות ויוצא מהן מים מרובין מפני רוב לחותן, ומשום הכי חיישינן דילמא איכא מינייהו דלא בשלה דמצוי הוא כן, אבל חטים דעלמא שקלאן במחבת הנהו שפיר מקליאן וליכא למיחש להו.
<h2>דף מ.</h2>
אין לותתין. דרכן היה לרחוץ אותן במים מפני האבק שעליהן, ואחר כך מנגבין אותן בשמש וטוחנין אותן. נתבקעו. מחמת הנפח והמים. כל שאלו מניחן על פי הביב. של יין והן מתבקעות מאליהן מפני ריח היין. בחובשיהו. בסובין שלהן. אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי. שהן מעמרים וקושרין העמרים בגורן בימות הקציר, כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה, ופירש הרב הגאון ז"ל הזהרו שלא יבוא עליהן מים, ולומר שיזהרו בכך לשם מצה, דאי לא, אף על פי ששמור ממים, אי לא נטרינהו לשם מצה לא מהני בכך, וכן כתב בשאילתות דרב אחא [שאילתא ע"ו] דלא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מחמוץ לשם מצה, דלא יפלון מיא עילויה, והיכא דאטמרינהו לחטי חש"ו לא נפיק ידי חובתיה, מפני שאין להן דעת לשמור לשמה. אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב לא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה דמנטר לה מחמץ לשם מצה, ומחייבינן לנטורי בלישה מחמוץ דכתיב [שמות י"ב] ושמרתם את המצות. וכן דעת קצת הגאונים ז"ל דאין צריך שימור אלא משעת לישה ואילך, וסומכין על מה שאמרו בגמ' דילמא היכא דבעידנא דנחית לשמור עבדו ליה שמור, דהיינו בשעה שמתחיל לתת מים בקמח כשהוא רוצה ללוש, הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור. ואנו נוהגין לעשות שימור משעת קצירה וכן נראה לי עיקר, דהא אימיה דמר בריה דרבינא מנקטא ליה (אימיה) בארבא, והכי מסקנא דשמעתא. ומ"מ לא נאמרו כל הדברים הללו אלא במצה שמורה, אבל בשאר הרי אמרו הקמחים והבצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. וכתב רב שר שלום ולוקח קמח מן השוק בשעת הדחק שפיר דמי דלא מחזקינן איסורא.
<h2>דף מ:</h2>
בחישתא. שם נהר. שאבד בו כלאים. שנארג בו כלאים ואינו מכירו. ומה שאין הכלאים בטלין ברוב, יש מתרצים משום דכל אחד היתר ואין אחד מהם ראוי להיותו בטל אצל חבירו, ולא דמי לבשר בחלב, דהתם דרך בישול אסרה תורה. דילמא הדר ומזבין להו לישראל. מכאן יש מדקדקים דלא בעינן נתבקעו ממש וכדברי הרב הגאון ז"ל, דאי לאו, היכי זבין להו לישראל והא חזי להו דנתבקעו. אלא יש דוחין דלא בעינן נתבקעו אלא בלתיתה דמתעסק בה וכן דעת רבינו אפרים ז"ל. ואחרים תירצו דהתם בשהיו בהם גרגירים מרובים שנתבקעו, אבל למי שלא היה יודע בדבר לא היו ניכרין בין כל שאר החטים ועל כן אסרם למכור גם לגוי. ושמעינן נמי מינה דכל כי הא אסור להצניען עד אחר הפסח ולא אמרינן אין זה חמץ גמור, וכן אין אומרים נוסיף עליהן חטים אחרים מרובים ונבטלם.
הדר אמר רבא לזבנינהו קבא קבא. ומיהו דוקא טבעה בנהר ממש, הא לא טבעה לא. ונמצא בתשובה לרב כהן צדק ז"ל חטה הבאה בספינה, בודקין אותה אם לחה היא או נשתנו מראיהן או שהן משונות עליונות מתחתונות, בידוע שהגיע אליהן המים ואסור מפני שחמצו, וחייב לבער כדאמרינן בארבא דטבעה בחישתא ע"כ. והיכא שלקח חטים מן השוק ומצא בהן גרגרים מרובים שחררום עכברים, דעת רבנו נר"ו שהוא מותר, שאין הגרגרים ההם מחמיצין מחמת כן, שלא מצינו שיהא נדון כמשקה אלא של אדם, ובלאו הכי נמי אין נראה שיהא רוק לעכברים ומותר. וכן כשנמצא בחיטים קצת מאותן גרגרים שבשולי חבור שהן כמבוקעין, הורה הוא נר"ו שזורקן והשאר מותר, דלא מחזקינן איסורא.
חסיסי. יש שפירשו קמח קלי, והקשו עליהן דהא חיישינן לעיל לדילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוע. ולפי (זה) מה שכתבתי למעלה [דף ל"ט: בד"ה מבושל] אינו קשה כל כך, דהתם בשבלים שהם לחים, והכא מיירי בחיטים דעלמא. והרב הגאון ז"ל פירש מצה אפויה. ופירוש מוללין היינו, כשהקדרה יש בה סדק מתקנין אותה בקמח ונותן הקמח בקדרה, ואחר כך נותן החומץ ואין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו. ויש אומרים נותן החומץ תחילה ואחר כך הקמח, שאם לא כן, שמא לא יכנס החומץ בפנים בסדק יפה ולא יבשלנו, כך מצאתי שפירשו מקצת המפרשים נ"נ, ופירוש משובש הוא, דבגמרא מוכח בהדיא דעם התבשיל היה מתערב, והכי נמי מוכח התם דיש אומרים להקל הוא. ורש"י ז"ל פירש שהיו נותנין קמח בקדרה לעבות התבשיל. ויש מקילין אף בשנותן החומץ תחלה ואחר כך הקמח, דאף על פי שהחומץ מעורב כבר עם התבשיל, אף על פי כן יש לו כח לצמות הקמח. חרוסת. יש בו חומץ ועשוי לטבל בם בשר ורגילין לתת בו קמח. סכין. בשעת צליה. ומטבילין. בשעת אכילה.
מחלוקת. דשרי ת"ק ליאכל מיד, דוקא לתוך החרדל, לפי שהוא חזק ואין מניחו להחמיץ, ואפילו הכי צריך לאכלו מיד וכדגרסינן נמי בירושלמי [כאן הל"ז] ובלבד שלא ישהה, אבל לתוך חרוסת שיש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילין לתת בו קמח וכל דבר שמקהה טעמו, דברי הכל ישרף מיד. ומכאן דחומץ מחמיץ הוא, דעל ידי חריפותו מחמיץ כמים חמים, וכדאמרינן נמי בגמ' אמר רב אשי כוותיה דרב כהנא מסתברא, דאמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי, דאמר גבי מי שלתת חטים ונפחו כאלו רוצין להתבקע, שורן בחומץ והחומץ צומתן, מאי לאו מצמת הוא דלא צמית הא אחמועי מחמעי, והתם חומץ גרידא הוא כדאמרינן לעיל מינה כי קאמר רבי יוסי בעיניה, ואפילו הכי אמרינן דמחמע אליבא דרב אשי דקאי כרב כהנא דהילכתא כוותיה. ויש דוחין דשאני התם דמתחילה נגעו במים החטים והדר שורן בחומץ והוה ליה כחומץ עם מים, וזה נראה לי עיקר, דהא לעיל לא אסרינן מלילה בחומץ, אלא משום "לך לך". ומיהו כבר כתבתי לעיל [דף ל"ו. בד"ה אין לשין] דיין שלנו אין לדונו כמי פירות, שהרי דרך הכל לשים בו מים בשעת הגיתות, והילכך איפשר שאף כאן אין לו דין חומץ גמור שהמים מבטלין כחו שאינו צומת, דאף על גב דשרינן לעיל מלילה ואף על פי שיש בקדרה מים, התם הוא שהחומץ אין בו תערובת ובשעה שנותנו בקדרה הוא חזק הרבה, אבל כאן שנתנו בחומץ מים זה כמה ימים, הרי נחלש כח החומץ ואינו צומת, הילכך הוה ליה כנפל לתוך החרוסת דישרף מיד. ולא דמי לחרדל דנאכל מיד, דהתם אין בו חומץ אלא עם מים וכיוצא בהן הוא עשוי, דהכי מוכח הכא בגמרא. במים שלנו. שהיה להם לינה בבית ועל ידי כן יצא חומם מהם, כי בימי ניסן המעיינות חמים מפני שהשמש בשיפולי הרקיע, אבל העולם צונן הוא, ודוקא בשלנו כל הלילה, אבל אם שאב אותן אחר שהוא לילה אין זה מים שלנו, דכל שיעורי חז"ל כך הם, וכן השיב רבנו נר"ו.
<h2>דף מב.</h2>
חמי חמה. מים שהוחמו בחמה. מים גרופין. יש שפירשו גרופין מן המוליאר, שאף על פי שאין עכשיו אור תחתיו, לעולם הן פושרין, מפני שהנחשת מעכב החום הרבה. ויש מפרשים מלשון נחל קישון גרפם [שופטים ה'], כלומר ממקום מרוצתן בנהר, שעל ידי מרוצתן מתחממין. והרב הגאון ז"ל פירש שנשאבו בו ביום. שמקטפת בו. טחה פני החררה במים. ואחד שמצננת ידיה. דאותן שמקטפת בהן יהיו מתחממין מפני חום ידיה שמתחממין בעיסה, כן נראה שפירש רש"י ז"ל. עברה ולשה מאי. יש שפירש דאחמה וחמי חמה בלחוד קאי, ואסקינא דאסור משום דקרובה למזיד היא וכן פירש רש"י ז"ל. והנכון דאכל הני דברייתא קאי וכן פירשו בספר המצוות. וכתב ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל ומאי אסור, אסור באכילת מצה, ומשום דאינה משומרת כהלכתה, אבל באכילה מותר. ואינו מחוור כלל דסתם אסור באכילה משמע. והא דאמרינן [לעיל דף מ'.] הקמחים ובצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהן. התם בשהיה הישראל שם וידע שלש כדין, בשני כלים ומים שלנו ושאר הדברים הצריכין, ורש"י ז"ל פירש [לעיל דף מ'.] אף על פי שלא היה שם ישראל כלל, אלא שאנו רואין שלא הגיע לכלל שיאור וסידוק, והזקיקו לכך דאי בישראל עומד על גביו פשיטא. ואין לסמוך על זה כלל, דענין החמץ מצוי הוא כל כך שחוששין לו שמא לשו בכלי של חמץ וכיוצא בזה, אלא ודאי בישראל עומד על גביו הוא. וא"ת אם כן פשיטא. אין זו קושיא, דאשמעינן דאין צריך שיהיו כל פתו בלילה הראשון מצה שמורה, דבעי שמור לשם מצה ונכרי אדעתא דנפשיה עביד, אלא באכילת כזית מצה באחרונה דיו. יומא דעיבא כוליה שמשא [רי"ף]. שהשמש מתפזר על העבים אילך ואילך.
[אלו עוברין] פירש רש"י ז"ל עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא. סובר הרב ז"ל דהלכה כרבי אליעזר דאמר על עירובו בלאו, ומפיק לה מדכתיב [שמות י"ב] כל מחמצת לא תאכלו והילכך כיון דבאכילה עובר בלאו אף הוא עובר בבל יראה, דהא בית הלל ילפי ביעור מאכילה בריש פרק קמא דביצה [דף ז':], וכן דעת הרבה מן הפוסקים ז"ל דהלכה כרבי אליעזר. והגאונים ז"ל פוסקים כרבנן, והכא הכי פירשו עוברין מן השולחן, כלומר שאסור לו לאכלן מדרבנן, דרבנן נמי לא קאמרי אלא דלא לקי, אבל איסורא איכא מדבריהם. וקצת קשה לי אם כן מאי איריא הני דאית בהו חמץ טובא, אפילו בתערובת משהו נמי אסור באכילה, והראשון נראה עיקר. כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. ארבעה אלו הן חמץ גמור על ידי תערובת, אבל זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן של סופרים שלשתן הן חמץ נוקשא בעיניה שאין בו תערובת דברים אחרים, ורבי אלעזר הוסיף אף טיפולי נשים, לומר אף על גב דהוי נוקשא ועל ידי תערובת, ופירוש נוקשא, חמץ רע שאינו ראוי לאכילה. הרי אלו באזהרה. בלאו ואין בהן כרת, ובגמ' מפרש טעמא. גמ' קומניתא. דאית ביה פת המתעפש.
<h2>דף מב:</h2>
קורטמי. הוא שקורין שפרה"ן בורט"י. חזירי. סובין. פרוארא דאושכפי. גלו"ר בלע"ז.
<h2>דף מג.</h2>
ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ומיותר הוא שכבר כתב כל מחמצת לא תאכלו, ואם במתחמץ על ידי אחרים חייב כל שכן במתחמץ מעצמו. ובמה שפסק הרב ז"ל כרבנן הקשו קצת מן המפרשים, דהא פסק כרבי מאיר בחמץ נוקשא בעיניה שהוא בלאו, ומשמע דטפי חמור חמץ גמור בתערובת מנוקשא בעיניה, דרב יהודה אית ליה הכי בגמ' ותניא כוותיה. ואיפשר שלא פסק כרבי מאיר אלא לענין שיאור דהוי בהכסיפו פניו, ולומר דשיאור דרבי יהודה שהוא כקרני חגבים, חמץ גמור הוא, אבל למאי דאמר רבי מאיר דהוי בלאו לא פסק כוותיה, שאין בשיאור אלא איסורא דרבנן כמו בחמץ גמור על ידי תערובת. ואחרים פסקו כרבי אליעזר דעל ערובו בלאו, הילכך בין חמץ גמור על ידי תערובת בין בנוקשא בעיניה בלאו.
<h2>דף מה.</h2>
וכן לענין טומאה. אקשינן בגמ' מאי וכן, דהא לא דמי, דבטומאה בקפידא תליא מילתא ובפסח באיסורא תליא מילתא, ופרקינן דהכי קאמר וכן לענין הורדת טומאה לעריבה, והיכי דמי כגון שנגע שרץ בהאי בצק, הילכך בפסח דאיסורו חושבו, חוצץ, בין מקפיד עליו בין רוצה בקיומו, ולא נחתא טומאה לעריבה. אבל בשאר ימות השנה אם מקפיד עליו חוצץ, ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה ונחתא לה טומאה כאלו נגע בעריבה עצמה. ופירוש רוצה בקיומו, שרוצה שיהיה שם הבצק כדי לסתום הנקב ששם. בצק החרש [לקמן מ"ו.]. שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו, כחרש הזה שיש לו אזנים ואין ניכר אם שומע, ואין אדם עומד על דעתו. אם יש כיוצא בו שהחמיץ. שיש עסה אחרת שנלושה בשעת שלשוה לזו, וכבר החמיצה. לא שנו דבטל במיעוטו אלא במקום העשוי לחזק. יש שפירש כגון סדק שנתמלא בצק והוא מחזיק העריבה, בין שהוא בשולי העריבה בין בדפנותיה במקום שהבצק נוגע שם בשעת לישה. אבל שלא במקום העשוי לחזק. חייב לבער, דכיון שאינו צריך לעריבה עשוי הוא שגורדו בשעת לישה ומאספו ועולה בין הכל לחשבון גדול, אבל כזית כיון דהוא גופיה חשיב, אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער, זהו דעת הרב הגאון ז"ל ואתיא כלישנא דרב הונא דגמ' דאתמר סמי קילתא מקמי חמיראתא, וכן נראה עיקר אף על פי שיש פתחון פה לבעל הדין לחלוק, למי שעומד על סוגיית הגמ' ופירושה.
<h2>דף מה:</h2>
גרסינן בגמ'. אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זתים וחוט של בצק ביניהם, רואין אם ינטל החוט וניטל עמו חייב לבער, ואם לאו פטור מלבער, אמר עולא דוקא בעריבה, אבל בבית לעולם חייב, זמנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי. בעו במערבא בית ועלייה מהו בית ואכסדרה מהו שתי בתים זה לפנים מזה מהו תיקו. וראיתי מי שכתב שהוא תיקו דרבנן ולקולא, ואינו נראה בעיני דכל שאנו רואין החמץ בעין צריכין אנו לבערו, וספיקא דאורייתא הוא כמו שכתבתי בפרק קמא דמכילתין [דף ח'. בד"ה מתבן] משם הר"א ז"ל, וכן נראה שכתב גם בזו וכן עיקר. עריבת העבדנין. שנותנין שם עורות לעבוד, ואחר שלשה ימים כבר נפסל הקמח אשר שם מלאכל הכלב. ונשרפת עם הטמאה בפסח. אם היא תרומה טהורה נשרפת עם הטמאה, אף על פי שהוא מטמאה עכשיו, וטעמא דכיון דלשרפה אזלא לא קפדינן בה, אף על גב דבעלמא אסור לטמא תרומה. הקלור והאספלנית [רי"ף]. נעשין הם מקמח מעורב עם עשבים ומיד נפסל אף מאכילת הכלב מה שאין כן במלוגמא שאין בה עשבים ואינה נפסלת עד שתסרח, ובירושלמי [פ"ב הל"ו] מלוגמא שנתחמצה, כלומר תוך זמן איסורה, ואחר כך נסרחה, זקוק לבער. וכתב רבינו האיי ז"ל מלוגמא שנסרחה אין זקוק לבער, וכל שכן טוריאקא שמערבין בו חמץ יבש עם בשר אפעה שמותר.
<h2>דף מו.</h2>
מתני' כיצד מפרישין חלה. מעסה שנטמאת, בי"ט של פסח, דהא כיון דלא חזיא אפילו לכהן טמא כדאיתא ביבמות [דף ע"ג:], אינה ראויה לטלטול, ולשרפה אי איפשר, לפי שאין מבערין קדשים בי"ט כדאיתא בשבת [דף כ"ד:], ואם יניחנה עד הלילה תחמיץ, ומשום הכי אמר רבי אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה, וכל שלא קרא עליה שם הכל מותר עדיין, ואופה כל הככרות ואחר כך יפריש אחת מהן ויצניענה עד הלילה, ובן בתירא אסר בכי הא, דנמצא שטרח למפרע שלא לצורך, אלא תטיל לה צונן, כלומר יצננה תדיר וישמרנה מלחמץ. ורבי יהושע סבר דמניחה כן ואינו עובר עליה בבל יראה אפילו תחמיץ, דלא זהו חמץ שמוזהרין עליו, כדאמרינן בריש מכילתין [לעיל דף ה':] אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ורבי אליעזר סובר דאין זה נקרא של גבוה, דכיון דאי בעי מתשיל עלה והוי שלו, השתא נמי כדידיה דמיא.
<h2>דף מח:</h2>
קבא מגלונאה. שם מקום, ובספר המצות משם הר"ם ז"ל שאם לשו יותר משיעור זה הפת מותרת, וכן נוהגין במלכות אשכנז [ל]כתחלה עכ"ל. חמשת רבעים קמח ועוד. הם חמשת רבעי קב, שהם חמשה לוגין צפוריים והם שלשה מדבריים שזהו עסת עומר של מדבר, ובפרק כיצד משתתפין [דף פ"ג.] מתברר זה. ורש"י ז"ל לא גריס "ועוד". ורבנו תם ז"ל גריס ליה ואתיא כרבי יוסי דאמר במס' (חלה) [עדיות פ"א מ"ב] ומייתינן לה בפרק קמא דשבת [דף ט"ו.], חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין, ואיפשר דטעמיה משום דבעי אחר הפרשת חלה שיעור עריסותיכם. והוי יודע דשיעור זה הוא מ"ג בצים כמנין "חלה", וכיצד משערין מביא כלי מלא מים על כל גדותיו ומניח כלי אחר תחתיו ומכניס מ"ג בצים באותו הכלי שהוא מלא מים והמים שיפלו בכלי שתחתיו הם שיעור חלה.
גמ' אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה כלומר אם לש פחות מכשיעור ונתן הכל לתוך הסל הרי כלי זה מצרפן, וה"ה לכל כלי, וכגון טבלא שיש לה לבזבז, אבל אין לה לבזבז הויא בעיא ולא איפשיטא בגמ' אי תוך כלי בעינן או אויר כלי גורם, וכן תנור מצרף כדקאמר רבי יהושע בגמ' וכן פסק הרב ברצלוני ז"ל. וכתב בספר המצות נהגו העולם ליתן המצות בסל ונוגעות זו בזו מפני שאין בכל אחת כשיעור, אבל אם יש בכל אחת שיעור אין צריך נגיעה רק צרוף הסל, וכן בכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו כדתניא בתוספתא חמשה שקין מצטרפין בגורן ע"כ. ורבים תמהים על הרב הגאון ז"ל למה אמר דחד טעמא אינון, דמה ענין זו אצל זו. ויש אומרים דבן בתירא דאמר תטיל לה צונן, היינו משום דקסבר שאם לא קרא עליה שם בעוד שהיא עסה, תו לא איפשר למקרי לה שם, כדאמרינן גבי פאה [ב"ק צ"ד.] שאם טחנו ולא הפריש שוב אינו יוצא ידי חובת פאה, וכל שכן בשלש פחות פחות מכשיעור דלא מצי תנור וסל לצרופי ולחיוביה בחלה, ורבי אליעזר דשרי לאפותה קסבר דאפוי נמי חייב בחלה, כדאמרינן נמי ברודה ונותן לסל שהסל מצרפן, ורבי יהושע נמי כרבי אליעזר ס"ל לענין שהאפיה אינה מפקעת החלה כדאמר בגמ' דתנור מצרפן, אלא דקסבר דאין צריך לטרוח באפייתה דאין זה חמץ שמוזהרין עליו. ומשם הר"א ז"ל אמרו שלמדה הרב הגאון ז"ל מדאמרינן בירושלמי על מתני'. בשנטמאת עד שלא גלגלה, אבל גלגלה ואחר כך נטמאת יעשנה קבין. ופירש הרב ז"ל הירושלמי בתמיה, והכי קאמר טעמא דרבי אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה, היינו משום שאי איפשר לו לאפותה קבין, דהיינו פחות פחות מכשיעור, משום דבשלמא נטמאת קודם לגלגולה יכול הוא לעשות כן ולהפקיעה מידי חיוב חלה עד שיצרפם בסל, דנהי דבלאו הכי יכול לאפותה דכשלו חשיבא כיון דאית ליה הואיל, אפילו הכי כמה דאיפשר לתקוני מתקנינן, אבל כשגלגלה ונתחייבה בחלה ואחר כן נטמאת יעשנה קבין, כלומר בתמיה, למה יעשנה קבין ומה יועיל בכך, אלא אופה את הכל ביחד ולאחר אפייה קורא לה שם, כיון דליכא צד היתר אחר, ומ"מ שמעת מינה דרבי אליעזר דמתני' שייכא בההיא, דאם לא היה הסל מצרפן לא היה מתיר להפקיעה מידי חיוב חלה.
כעכין. ארוכין וקצרים ואין נושכין זה בזה בתנור. ואכיל לה כהן קטן [רי"ף]. לפי מה שכתבו בתוספות בריש פרק בנות (ה)כותיים [נדה דף ל"ב. בד"ה והטבילה] תרומת חוצה לארץ מותרת לכהן שטבל ולא בעי הערב שמש, דהא תנן במס' חלה [פ"ה מ"ח] חלת חוצה לארץ טבול יום אוכלה, וכיון שכן אף כאן אף על גב דליכא כהן קטן מפרישה, דהא חזי לגדול שטבל. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה [דף כ"ז.] נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ה"ה לגדול שטבל. ומסתברא דשני חלות הן, האחת אינה חמורה ונאכלת לכל כהן שטבל ואפילו טומאה יוצאה מגופו ואפילו בשלא העריב שמשו, והשניה חמורה שנשרפת, ואותה שהיא חמורה לא אכיל לה אלא כהן קטן או גדול בהערב השמש וכההיא דבכורות, וההיא דחלה מיירי באותה שאינה נשרפת דקילא, וזהו שכתב הרב הגאון ז"ל אי איכא כהן קטן אכיל לה, דכל היכא דליכא כהן קטן לא איפשר להפרישה, שאינה ראויה לגדול לאכלה בו ביום, דהערב השמש בעי.
רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת. כל אחת שיעור מלא (תרוד) [תנור], ואף על פי שהאחת ממתנת כדי שתאפנה השתים, אינו בא לידי חמץ. וחכמים אומרים. אין להקל כל כך, אלא ג' נשים עוסקות בבצק. לא כל הנשים שוות. יש עצלניות ומאחרות לעשות מלאכתן ובתוך אותו שיעור תתחמץ עסת האחרונה, ויש תנור שאינו חם מהר, ויש עצים שמתאחרין להדלק. זה הכלל תפח. אם הבצק שבידיה נראה כמתחיל לתפוח, תלטוש ידה במים צוננין, ולא תבא העסה לידי חמוץ.
שיאור. שלא החמיץ לגמרי. קרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן. אי זהו שיאור. שפטור, כל שאין בו סדק אלא הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין. שאין בו כמה סדקים מלמטה. הילכך כי הוי למעלה כקרני חגבים, הרי למטה סדקיו מעורבין.
<h2>דף מט.</h2>
מבערין את הכל מלפני השבת. דקסבר רבי מאיר אין ביעור חמץ אלא שריפה, ואי איפשר לו לבער בשבת לא חולין ולא תרומה. וחכמים אומרים בזמנן. דקסברי ביעור חמץ מפרר וזורה לרוח, ואין בזה מלאכה שלא יוכל לעשותה בשבת, הילכך בין חולין בין תרומה בזמנן. רבי אליעזר בר' צדוק אומר תרומה מלפני השבת. לפי שאוכליה מועטין, וחולין בזמנן לפי שיש להן אוכלין מרובין ושמא יבא מי שיאכל הכל ולא יהא צריך לבער, ולפי זה כי אמרי רבנן ורבי אליעזר גבי חולין בזמנן, אם רוצה קאמרינן. ויש שפירשו משום דחיישי להפסד אוכלין וכיון שאיפשר שיבאו לו אנשים שערבו כאן וכיוצא בזה ויאכלו הילכך אשתכח דעבר על בל תשחית, ורבנן חיישי להכי בין בתרומה בין בחולין, ורבי אלעזר לא חאיש אלא בחולין ולא בתרומה, כיון דאוכליה מועטין. וקיימא לן כרבי אלעזר בר' צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא דהילכתא כוותיה [רי"ף]. יש מקשים על פסק זה דהיכי קיימי תרוויהו בחדא שיטתא, והא רבי אלעזר איש ברתותא קתני מבערין את הכל מלפני השבת, ומשמע בין חולין בין תרומה. ונראה שהרב הגאון ז"ל כך היה גורס מבערין הכל מלפני השבת, שורפין תרומות תלויות, ולא גריס ושורפין, וכן היא במקצת הספרים, וסיפא פירושא דרישא הוא, והכי קאמר מבערין הכל מלפני השבת, כיצד שורפין תרומות וכו' ולעולם חולין בזמנן, וכן אף בתרומה נמי לרבי אלעזר בר' צדוק משייר מהן מזון שתי סעודות כרבי אלעזר [איש] ברתותא. האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו [רי"ף]. דמו אותן זו לזו, משום דמה ארוסה אסורה לו עד שיברך ט' ברכות שנים דאירוסין וז' דנשואין, אף מצה מברך בה ט' ברכות, [ברכת] היין וקדוש וזמן ובורא פרי האדמה דירקות וגאל ישראל וברכת היין של אחר הגדה ונטילת ידים שלפני המוציא והמצה והמוציא. ויש אומרים שאינו אסור אלא מו' שעות ולמעלה וכן עיקר, דבירושלמי [פסחים פ"י הל"א] אמר דרבי לא הוה אכיל מצה כל היום, משום דסבר לה כרבי יהודה בן בתירה דאמר שהפסח נשחט בבקר, מכלל דלדידן דקיי"ל כרבנן אינו אסור אלא מחצות.
ואם לאו יבטל בלבו. דמצוה הבאה בידו בראשונה חייב לגמור אותה. להציל מן הגייס. ישראל הנרדפים, יבטל בלבו אף על פי שיש שהות ביום, דשמא יצטרך עוד לשם. לשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה במקום מסויים, כדי שילך למחרתו אלפים אמה משם ואילך. וה"ר יצחק בן גיאת ז"ל פירש לשבות אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה, ולא נתבררו דבריו דהנהו מצוה נינהו. או קוברה או קוברתו. קודם זמן. ומאלמן אשתו. שגולה לצורך מזונות והרי אשתו באלמנות. גוזליו. יתומיו. ומחלוקות רבות עליו. מפני ששכח תלמודו.
<h2>דף מט:</h2>
אין מוסרין לו עדות. שאין מזמנין אותו להעיד, דמתוך שאינו יודע בדברים שמא יעיד שקר. ואין ממנין אותו אפטרופוס. שחשוד על הגזל. ואין מתלוין עמו בדרך. שחשוד על שפיכות דמים. ואין מכריזין על אבדתו. תימה הוא דהא אין הכרזה אלא בשאינו יודע ממי נפלה, ויש מתרצים בשהיתה סיעת עמי הארץ הולכת שם ונפלה אבידה מאחד מהן. א"נ הכי קאמר אין מסייעין אותו לחזור אחר האבדה ולשאול אותה. כמאן כרבי יוסי [רי"ף]. דאמר במס' חגיגה [דף כ"ב.] מפני מה אמרו נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה כלה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה לעצמו. כגון שהיה רץ אחר הזכור [רי"ף]. פירוש שאם לא כן לא היה מותר לנחרו ביום הכפורים, שאין עושין בו אחת ממיתות בי"ד.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. אבל מחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג, אלא לעולם אסור. ובירושלמי [בפירקין הל"א] אמר הטעם שאינו בדין שיהא קרבנו קרב והוא עסוק במלאכה, ולפי זה כתב הר"ז ז"ל דהאידנא דינו כשאר שבתות וימים טובים, ומותר במקום שנהגו אפילו מחצות ולמעלה, והרב הגאון ז"ל אין נראה שיהא סובר כן, כיון שכתב משנתנו ומה שנאמר עליה, ובודאי שכך נראה שהרי גם עכשו צריך הוא לטרוח בעניני המצה והחרוסת ושאר צרכי המועד שטרחתן מרובה, ולא אמרו בירושלמי אלא שעיקר מה שהחמירו בו תחלה היה מפני הקרבן, אבל כיון שנאסר לחלוטין נאסר.
<h2>דף נ:</h2>
גמ' מן המנחה ולמעלה. ממנחה קטנה ומעלה, דהיינו מט' שעות ומחצה ולמעלה. נדנוד עבירה. רמז עבירה. לאתויי תענית צבור. שמתענין על הגשמים וכיוצא בהן, ויש בהן שאסורים במלאכה על פי הדינין המוזכרין במס' תענית [דף י"ב:]. שמתוך שלא לשמן בא לשמן. והא דאמרינן [ברכות דף י"ז.] כל העושה מצוה אחת שלא לשמה נוח לו שלא נברא, התם בשהורגל בכך כל ימיו, אבל הכא אמרינן דצריך הוא להרגיל עצמו ללמוד ואפילו שלא לשמה, שמתוך כך יזכה וילמוד לשמה. צור וצידן. היו קרובין זה לזה מאד, ויום השוק של צידן היה בערב שבת. אבהתין. איפשר להו שהיו עשירים, אנן לא איפשר לן כי אין אנו עשירים כמותן, ויש שם יום השוק בערב שבת, ואם לא נלך שם נצטרך לקנות ביוקר מה שאנו צריכין. כבר קבלו עליהם אבותיכם. שיודעין היו שהן מותרין ואף על פי כן קבלו עליהן שלא לילך וכתיב [משלי י"א] אל תטוש תורת אמך.
<h2>דף נא.</h2>
דתתפני סדרא [רי"ף]. סדר תפלת הלילה, ויהי נועם ויתן לך. דתתפני תעניתא [רי"ף]. סדר התענית שמאריכין בתחנונים ובתפלות. ובירושלמי [ה"א] שנו עוד נשיא דנהגן דלא למיעבד עובדא נפקי שובתא אינו מנהג, עד דתתפני סדרא מנהג. בתניתא ובחמישא אינו מנהג, עד דתתפני תעניתא מנהג. בערבותא אינו מנהג, ממנחתא ולעיל מנהג. אמר רב זעירא נשיא דנהגן דלא למישתי חמרא מן דאב עליל מנהג, שבו פסקה אבן שתיה ע"כ בירושלמי, (ו)[כ]לומר דמנהגים יש שאינן על הצד הראוי כלל, ואפילו נהגו בהן אינן כלום וכדתנן בסמוך [דף נ"ג:] ומדליקין במבואות האפלין ועל גבי החולין, כלומר אפילו במקום שלא נהגו מפני שאין מנהגם מנהג בזה. ומ"מ לכאורה נראה שירושלמי זה חולק עם גמרתנו במאי דקאמר דלא הוי מנהג בנפקי שובתא אלא עד דתתפני סדרא, דהא תניא לעיל בעושי מלאכה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים וסתמא קתני וכל הלילה משמע. וליכא למימר דעד דתתפני סדרא קאמר, דאם כן הוה ליה לפרושי בה שעורא בהדיא, כדפריש בערבי שבתות וימים טובים ממנחה ולמעלה. שוינכי כותאי. דכיון דבמקומו נהג בו היתר לא היה צריך לכסותו, אם לא שעשה אתכם ככותים ששנו בהן לעיל אין אתה רשאי להתירן בפניהם.
דסרכי ומדמי מילתא למילתא. ואם נתיר להם דבר אחד יבואו גם כן להתיר את האסור. כבול. שם מקום, ונהגו איסור בדבר בטעות. אביו וחמיו ובעל אחותו. כשרואה אותם ערומים בא לידי הרהור, באביו מפני שיצא משם, וחמיו שיצאת ממנו אשתו, ובעל אחותו מפני שבועל אחותו. מפני כבוד אביו. שישמשנו. ואם רבו צריך לו. לשמשו. ויש שפירש שהוא תלמיד חבר, ואינו מחוור. נשאל ומתירין לו [רי"ף]. יש שפירש נשאל לחכם להתיר לו בפתחים וחרטות והחכם נזקק לו. ויש שפירש שאינו צריך שאלה כנדרים דעלמא, אלא הכי קאמר אם בא ושאל לחכם כך וכך נהגתי באיסור אם הוא כדין אם לאו, הרי החכם אומר לו מותר אתה כי טעית במנהגך, וכן דעת רבינו נ"ר, מדגרסינן בירושלמי [בפירקין הל"א] גרוסי צפרי דשושי עכו נהגו שלא לעשות מלאכה בחול המועד, גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן (בה) כהדא בני מישן, שאלון לרבי אליהו אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו, אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש, ואין אדם נשאל על נדרו, תמן מי שנדר נשאל, ברם הכא אבות נדרו, והקשו כל שכן שיהו מותרין, אמר רב חנינא לא מן הדא, אלא משום דרב אליהו תלמיד דרב יודה דאמר אסור לפרוש בים הגדול. כלומר הא לאו הכי יכולין להשאל, דאלמא באותן שאמר נשאל ואין מתירין לו, לא על ידי פתחים הוא, דכל כי הא שפיר, דיכול אדם לישאל על נדרו, אלא שאומר לחכם כך וכך נהגתי באסור ועכשו איני רוצה בדבר. הילכך ממילא שמעינן דבאותן שאמרו נשאל ומתירין לו, אף על פי שאינו נשאל כדרך נדרים דעלמא קאמר, והנה אמת הנה נכון. ומ"מ צריכין אנו לבאר דלא כל המנהגים אדם יכול להשאל עליהם אפילו בכדרך הנדרים, דהא ודאי בגזירת י"ח דבר וכן בכל גזירות שבי"ד הגדול גוזרין על ישראל אי איפשר להשאל עליהם, דכאיסורי תורה הן, דהא אפילו בי"ד אחר גדול כמותו בחכמה ובמנין אינו יכול להתיר כדאיתא בע"ז [דף ל"ו.]. וכן הדין אפילו במה שנהגו כל ישראל מעצמן אפילו בלי תקנת ב"ד, כי ההיא דאמרינן [חולין דף צ"א.] (שמנן) [שמנו] מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, ואמרינן נמי [נדה דף ס"ו.] בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות ז' נקיים. אלא דמסתברא לי דכל מנהג שאינו פושט ברוב ישראל, כההיא דמקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים ובט' באב, וכן מקום שנהגו להדליק את הנר ולאכל צלי וכיוצא בזה, כיון שמקצת מקומות הוא שנהגו בהן ומקצתן לא נהגו בכך, הרי הוא כנדרים דעלמא של יחיד, שהוא נשאל בפתחים וחרטה ומתירין לו, אף על פי שנהגו כן לגדר ולסייג. ותדע דהא דשושי עכו וגרוסי צפרי מפני גדר נהגו כן, כדי שלא יבואו להקל במלאכות של חול המועד, ואפילו הכי אסיקו בירושלמי דיכולין היו לישאל. אלא שמצאתי בתשובה לרבנו ז"ל שכתב בכל אלו השנויים במשנתינו בפרק זה, שאפילו נשאלו אין מתירין להם, אף על פי שכתב שם באותה תשובה שאלו שהן שנויין כאן לא פשט איסורן ברוב ישראל, ואולי לא נתכוון הוא ז"ל אלא לשאלה בלא פתחים, אבל אין נראה כן מדבריו וצריך עיון.
ורבה בר בר חנה לית ליה. בתמיה, והיאך אכל החלב בבבל, ופריק אביי דהני מילי מבבל לבבל, אבל מארץ ישראל לבבל אנן כייפינן להו, היאך הבא משם לכאן יכול הוא לנהוג התר בפנינו, אף על פי שהדבר אסור לנו ואפילו בשאין דעתו לחזור, דהא השתא קא סלקא דעתך דרבה לא היה דעתו לחזור, עד דחדית רב אשי דדעתו לחזור הוה, ורב אשי סבר דמארץ ישראל לבבל אם לא היה דעתו לחזור נוהג הוא בחומרי בבל, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה. והקשו הראשונים נ"נ אם כן מתני' היכי משכחת לה, אי בשדעתו לחזור, הא אין נותנין חומרי מקום שהלך לשם, ואי בשאין דעתו לחזור אין נותנין חומרי מקום שיצא משם, כדאמרינן בפרק קמא דחולין [דף י"ח:] כי סליק רבי זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל, אמרו ליה לאו מאתרא דרב ושמואל את, ואסיק רב אשי דאין דעתו לחזור הוה.
ומשם הר"ם ב"ן ז"ל תירצו דמשנתינו במנהג הנעשה לגדר ולסייג ודעתו לחזור, וכך הם הדינין, אם נהגו איסור לסייג אל ישנה הבא לשם ממנהגם מפני המחלוקת, ואפילו בחדרי חדרים אף על פי שכלן חכמים, והיינו מתני' דתני נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, אבל חוץ לתחום מותר וכדאמרינן בפרקין [להלן דף נ"ב.] במדבר מותר בישוב אסור, ומדבר היינו חוץ לתחום מיד, כדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין דף ק"י.] בעובדא דרמי בר תמרי חוץ לתחום אכל, ומנהג זה אי איפשר להתירו כעובדא דבני בישן, ועל כיוצא בזה שנו נשאל אין מתירין לו, אלא שאם המנהג בטעות כעובדא דחלה דארוזא, אם מצויין שם חכמים מתירין להן כדאמרינן בירושלמי נשאל ומתירין לו, ואיפשר אפילו בכותאי, וכן הבא לשם אין נותנין עליו חומרי אותו מקום. ודבר שאין טעותו מוכרע ומנהגו באיסור, כגון תרבא באיתרא, אם דעתו לחזור למקומו נוהג היתר אפילו בפניהם, כל שאינן כותאי, כדאמרינן ברבה שוינכו כותאי, ואין בזה מפני המחלוקת, שכבר הם יודעים שהדבר תלוי במחלוקת חכמים ואין מנהג עירם מכריע, ואין צריך לומר שכל כיוצא בו אין מתירין להם, וכל הדברים הללו בשהולך למקום שנוהגין איסור, אבל אם נהגו במקומו איסור והולך למקום היתר [מותר], והוא שאין דעתו לחזור, ואף על פי שמנהג מקומו שהיו נוהגין איסור היה מחמת גדר וסייג זו היא שיטת הרב ז"ל. ואינה עולה יפה לפי דבריו מאי מקשינן לרבה ממתניתין, לישני ליה שאני תרבא דמחלוקת [ה]תלוי בדרשת הכתוב היא, ואין בזה מפני המחלוקת, ומתניתין בדבר שנהגו לסייג.
ולפי הנראה מדברי רבנו נר"ו בתשובה שהוא מתרץ בעיקר הקושיא הראשונה, דמתניתין בשדעתו לחזור, דכל כי הא נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם והלך לשם, והיינו דרב ינאי [שבת דף מ"ו. רב אבהו] לא הוה מטלטל שרגא באתריה דרבי יוחנן ובאתריה מטלטל, ובלבד שיהו המקומות שוין, כגון מבבל לבבל ומארץ [ישראל] לארץ [ישראל], אבל אם מקום שהולך שם גרוע ממקום שיצא משם, כהולך מארץ ישראל לבבל, כיון שדעתו לחזור ודאי יכול לנהוג היתר אפילו בפניהם כל שאינן כותאי, ואין בזה מפני מחלוקת כיון דכפופין להם, הא למה זה דומה לאותה שאמרו בפרק קמא דיבמות [דף י"ד:] דבית שמאי לא עשו מעשה כדבריהם מפני כבוד בית הלל, אבל בית הלל עשו כדבריהם אפילו בפני בית שמאי, ומשום הכי אמרינן הכא שוינכו כותאי, דכיון דבני בבל כפופין הן היה רשאי לנהוג היתר בפניהם. ואי קשיא והא באוקימתא דרב אשי לא אשכחן דנפליג כלל בין כייפינן ללא כייפינן, אלא כולה מילתא תליא בדעתו לחזור. יש לומר דרב אשי נמי מודה הוא לאביי בהא דהפרש יש בין כפופין לאינן כפופין, אלא משום דמדברי אביי משמע דכל היכא דכייף מקום שהלך לשם למקום שיצא רשאי לנהוג להקל כמקום שיצא משם, אף על פי שאין דעתו לחזור וכמו שפירשתי למעלה, משום הכי פליג רב אשי בהא ואמר דודאי אם לא היה דעתו לחזור אף על פי שהלך למקום גרוע חייב לנהוג כחומר שלהן, ורבה לא אכל אלא משום דדעתו לחזור, זו היא דעת רבנו נ"ר בתשובה.
וכתב עוד דההולך ממקום למקום ואין דעתו לחזור, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם לעולם, דלא מצינו מנהג שלא יהא צריך היתר, אלא באותן שאינן על הצד הראוי שהזכרנו בירושלמי דלעיל, וכיון שכן אין ההליכה ממקום למקום מפקעת האיסור, כל שכן במה שקבלו לסייג ולגדר, דאפילו הבנים שגלו ממקום למקום אסורים, כדאיתא בירושלמי שכתבנו למעלה [בד"ה דסרכי]. ולדבריו ההיא דפרק קמא דחולין [דף י"ח:] דמגרומתא לא היה רבי זירא נוהג מתחילה אלא מפני כבודו של רב, שהיה מקומו והיו כל אנשי עירו זקוקין לנהוג על פיו, אבל איהו סבירא ליה לגמרי כמאן דשרי, וכיון שכן כשלא היה דעתו לחזור מותר, ובזה יצאנו אנו ממנהגנו שנהגנו לקצר, מפני שדברים אלו צריכין ביאור רב.
<h2>דף נג.</h2>
מתני' מקום שנהגו לאכל צלי. שאוכלין הפסח צלי אש. שלא לאכל אין אוכלין. דדמי קצת לאוכל פסחים בחוצה לארץ, אבל גדי מקולס אינו תלוי במנהג אלא אסור בכל מקום כדאיתא בגמרא. גמ' אבל חטי. אף על גב דאמר חטים אלו לפסח מותר, דלא מיחזי כמי שרוצה למכרם ולקנות בדמיהם פסח, דלא אמר כן אלא משום דעבידי אינשי דמצניעין ושומרין החטים לפסח מלהחמיץ וכיוצא בזה. מקולס. שצולין אותו ראשו על כרעיו ועל קרבו, דתניא בכיצד צולין [לקמן דף ע"ד.] (רבי עקיבא) [רבי טרפון] קורהו מקולס, מפני שהיה סובר שהיה תולה אותן חוצה לו בצדו, כמי שנושא כלי זינו, ותרגום וכובע נחשת [שמואל א' י"ז], וקולסא דנחשא.
<h2>דף נג:</h2>
שניהם לא נתכוונו. אלא להתרחק מתשמיש המטה, דבמקום שנהגו להדליק היינו משום דאסור לשמש מטתו לאור הנר, ושלא להדליק, כדי שלא יראה ויהרהר. מטיל מלאי. טורח ומביא להם סחורה להשתכר בה.
<h2>דף נד:</h2>
ובכל מקום ת"ח בטלין. שיש להן דעת להכיר מה שאבדו ומתאבלין בדבר. רבן שמעון בר גמליאל אומר יעשו כל אדם עצמן כת"ח. דליכא במילתא משום יוהרא, דאמרינן מלאכה הוא דלית ליה, דפוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא.
<h2>דף נה.</h2>
הלילה. כלומר של י"ד, בית שמאי אוסרין במלאכה. אקשינן בגמ' היכי תלי ליה [מעיקרא] במנהגא דקתני מקום שנהגו לעשות עושין, והשתא תלי לה באיסורא, דהא אפילו לבית הלל מהנץ החמה ואילך אסור, ופריקו דרישא דתלי לה במנהגא רבי מאיר היא, דקסבר דבני גליל שלא היו עושין מלאכה לא היו נמנעין אלא מפני מנהג לבד, והא מתני' רבי יהודה דקסבר דמפני איסור נמנעו לעשותה. ולפי מה שכתבתי משם רבינו נ"ר נפקא מינה דאם אינו אלא מנהג בעלמא היו יכולין להשאל לחכם בפתחים ולהתיר להם, מה שאין כן אם נמנעין משום איסורא.
רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד. כלומר בי"ד עד חצות ובמקום שנהגו. וחכמים מוסיפים בג' אומניות דמתחילין אפילו לכתחלה, והיינו דקתני עושין ולא קתני גומרין. החייטין והספרין והכובסין. בגמ' אמרינן דרבנן ילפי מילתייהו מחול המועד. החייטין. שכן הדיוט תופר כדרכו. הספרין והכובסין. שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותר לכבס ולספר. רבי יוסי אומר אף הרצענין. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם בחול המועד, ורבנן דאסרי משום דקסברי דתחלת מלאכה מסוף מלאכה לא גמרינן. ויש מדקדקין מכאן דאסור לתקן מנעלים בחול המועד, דהא משמע דלא התירו אלא לעולי רגלים משום דצריכין ללכת לדבר מצוה וכן כתבו משם הר"א ז"ל. תניא רבי מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בי"ד. כלומר עד חצות, ושלא לצורך המועד אפילו גמר אסור. ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות [ב]מקום שנהגו ולצורך המועד דוקא, וכן נראה מסוגיית הגמ' בפירוש, וכן פירשו משם הר"ם במז"ל [פ"ח יו"ט הלי"ט], ולפי זה נצטרך לומר דהא דקתני עושין דמשמע לכתחלה, היינו משום דלא חש לדקדוקי בלישניה, כיון דתנא רישא גומרה בי"ד דאלמא דוקא גמר הוא דשרי וסיפא פירושא דרישא הוא לאשמועינן דלא שרינן גמר אלא במקום שנהגו.
<h2>דף נה:</h2>
מושיבין שובכין לתרנגולין. שמניחין ביצים תחתיהן מערב י"ט לעשות אפרוחין. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה. הקשו בגמ' השתא אותבי מותבינן לכתחלה, אהדורי מיבעיא, ותרצו דסיפא אתאן לחולו של מועד, לומר דבחול המועד אין מושיבין לכתחלה אבל גם אם ברחה מחזירין, דכיון שנתחממו הרי הבצים נפסדין אם לא תחזור והוה ליה כדבר האבד ואמר רב הונא בגמ' דכי אמרינן דמחזירין דוקא תוך שלשה למרדה (וכיון) [וכגון] שישבה גם כן ג' ימים על הבצים, הא לאו הכי לא, דלאחר שלשה למרדה הא פרח צמרא מינה, כלומר חמימותה, וכן תוך שלשה לישיבתה עדיין לא התחילו הבצים להתרקם כלל ואינם מופסדין בכך, ולאו דבר האבוד מקרי, ורב אמי אמר דאפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן, מפני שעל ידי כן הבצים מוזרות ויצטרך למכרן בזול, וקסבר דלהפסד מועט נמי חששו. גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה. ונותנו באשפה, ובמועד מסלקו לצדדין, אבל לא יטרח ליתנו באשפה. ואם נעשית חצר כרפת. בקר, שיש בו גלל מרובה בכולו. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן. מוליכין כלים בי"ד לאומן לתקנם לאחר המועד אף במקום שלא נהגו, וכל שכן שמביאין משם לביתו אם הם עשויין ומתוקנים. בדיק לן רבא. מנסה אותנו אם נדע להשיבה. אם חושש להן. שלא יגנבו. לחצר אחרת. הסמוכה לאומן אבל לא יביאם לביתו שהיא רחוקה משם. וכתב רבינו האיי ז"ל בתשובה אסור להביא כלים שאינן נגמרין מבית האומן אף על פי שצריך להן, מדתניא בגמ' גבי חולו של מועד דמביאין כלים מבית האומן, כגון כד מבית הכדד וכוס מבית הזגג, ואלו היה מותר בי"ט היו שונין הברייתא בי"ט. ואינו מחוור כלל דאם כן אפילו נגמרין נמי לא יביא, דכוס וכד נגמרין הן ואפילו הכי דוקא בחול המועד. ועוד דבהדיא תנן בשלהי פרק קמא די"ט [ביצה דף י"ד:] משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין, זה הכלל כל שנאותין בו, כלומר בחול, משלחין אותו בי"ט, אלא ודאי אף בי"ט מותר, ולא נשנית הברייתא בחול המועד אלא לאשמועינן דמה שאינו צריך לו אף בחול המועד אסור וכן דעת בה"ג ז"ל. מיהו קשיא לי דהכא לא שרינן בחול המועד אלא לצורך, ואלו בההיא דמס' ביצה שכתבנו אפילו שלא לצורך משמע דשרי, דהא שרינן התם לשדורי תפלין בי"ט, והרי אין אדם צריך אותן בי"ט. ואולי בחולו של מועד החמירו יותר מבי"ט עצמו כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה.
<h2>דף צט:</h2>
סמוך למנחה. מנחה קטנה. לא יאכל אדם עד שתחשך. כדי שיאכל מצה לתיאבון. עד שיסב. כדרך חירות והוא רמז לגאולה. ולא יפחתו. גבאי צדקה לעני מד' כוסות ואפילו הניזון מן התמחוי שהוא עני שבעניים כדתנן בפאה [פ"ח מ"ז] מי שיש לו מזון (סעודה אחת) [שתי סעודות] לא יטול מן התמחוי, והתמחוי הוא שהיו רגילין ליקח מכל בית קערה מתבשילם או כוס יין וכן כיוצא בזה והיו מחלקים לעניים.
וא"ת למאי איצטריכו לתקוני לא יאכל עד שתחשך, הא מיתסר בהכי וקאי, דהא לא מצי אכיל מצה, דכבא על ארוסתו הוא, אפילו מתחילת היום או מו' שעות ואילך לדברי הכל, ואי מיני תרגימא, מותר הוא בהם. יש מתרצים לא נצרכה אלא לאכול מצה עשירה, דלאו כבא על ארוסתו היא אלא במצה ממש, וכן דעת רבנו תם כמו שכתבתי למעלה [ל"ה ע"א ד"ה עסה]. ואפשר דאפילו בפת של פסח מותר בקמחים ובציקות של גוים, דלא אסרו אלא מצה דמינטרא ממש וכן כתב הרב ר' אשר ז"ל. ירושלמי [בפרקין הל"א] מנין לד' כוסות רבי יוחנן אמר כנגד והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי, ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות, רבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורעניות שמשקה אומות העולם וכנגדן משקה לישראל ד' כוסות נחמה. גמ' תניא לא יאכל. מוכח בגמ' דלא יתחיל לאכל קאמר, ורבי יוסי שרי אפילו התחלת אכילה עד שתחשך. והא דנקט הרב הגאון ז"ל ובערבי שבתות ובערבי ימים טובים היכא דאתחיל ליה מקמי תשע, דאלמא דוקא התחיל, יש לומר דמשום ערבי פסחים דמודי בהו רבי יוסי נקט הכי. ומ"מ מיירי כשהתפלל תפלת המנחה, דאי לא אסור הוא כדאיתא בפרק קמא דשבת [דף ט':].
<h2>דף ק.</h2>
מפסיקין לשבתות. אם היה אוכל מבעוד יום ונמשכה אכילתו עד שחשכה, מפסיק סעודתו ועוקר השלחן ומקדש. ורבי יוסי סבר אין מפסיקין. אלא גומר סעודתו ואחר כך מקדש. ברבי. רבן גמליאל קרי לרבי יוסי ברבי, כלומר גדול ומעולה. כתב הרב ז"ל אלא פורס מפה ומקדש והדר שרי המוציא וג[ו]מר סעודתו. ויש מקשים עליו היכן מצינו ברכת המזון אחת לשני ברכות המוציא. ואינה קושיא דהא שמשא ונמלך מברכין על כל פרוסה המוציא, ולא מצינו שיברכו ברכת המזון. ומיהו ודאי מסתברא דאינו מברך המוציא כלל, דאין הקדוש חשוב כהפסק כפי מה שאכתוב לקמן בס"ד [דף ק"ט:] גבי ד' כוסות.
<h2>דף ק:</h2>
ושוין שאין מביאין השלחן עד שיקדש היום. כדי שתבא סעודה לכבוד שבת, ואם הביא פורס מפה ומקדש, שאין צריך לסלק השלחן, אלא פורס עליו מפה ומקדש, וכשנוטל המפה הוה ליה כאלו עכשיו הוא שנותן השלחן, וזה שנהגנו אנו עכשו שאין מסלקין המפה הפרוסה על השלחן עד לאחר קדוש, כנ"ל שפירש ברייתא זו רב אחא ז"ל בשאלתות בפרשת וישמע יתרו [שאילתא נ"ד]. ולפי זה קשה לי היכי הוי תניא כשמואל, דהכא לא איירי בענין הפסקה. ואולי סבירא להו דכיון דלגבי מי שהביא שלחן מבעוד יום חשיב סלוק מפה כאלו נסתלק נתינת השלחן ובא עכשו לכבוד שבת, אף כאן כשאוכל ושותה חשוב פריסת מפה כאלו הפסיק, ולא מייתינן תניא כוותיה דשמואל בעיקר דין הפסקה, אלא לומר שסלוק המפה כנתינת טבלא לכתחלה לכבוד שבת. ומ"מ נראה דהאי ושוין לאו רבי יהודה ורבי יוסי קאמר כדברי קצת המפרשים נ"נ, דהא שמואל פליג עליו כדקאמר אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא תנאי אחריני קאמרי. ואיכא דלא גרס ושוין, והיא הגירסא הנכונה. ואותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת. הוא הקדוש שמקדשין בבית הכנסת אחר תפלה. ידי יין לא יצאו. דכשישתו בביתם על שלחנם צריכים לברך בורא פרי הגפן, מה שאין כן במקדש או מבדיל על שלחנו, כדתנן [ברכות דף מ"ב.] ברך על היין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון, וכל שכן שבתוך המזון דגרע טפי, שאינו אלא לשרות המאכל. ומדאמרינן הכא ידי קדוש יצאו, שמעינן שאין המסובין צריכין לטעום מן הקדוש, דהא אין דרך לטעום בבית הכנסת, הי"ג. וכן נראין הדברים דדוקא במקדש עצמו אמרו אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא, אבל בשאר לא, ואף בשלא טעם מקדש נמי כתבו המפרשים נ"נ שאם טעם אחד מן החבורה יצא, ודברים ברורין הן כדאמרינן בשלהי בכל מערבין [עירובין דף מ':] ליטעמיה ינוקא.
<h2>דף קא.</h2>
דאכלי ושתו בבי כנשתא. בבית הסמוך ל[בית ה]כנסת שרואין משם המקדש קאמר, דאי לא הא קיי"ל [מגילה דף כ"ח.] בבתי כנסיות שבבבל אין ישנין בהן ואין אוכלין בהן, אלא ודאי כדפרישנא. וכל שרואין המקדש מותר, וכשתי חבורות האוכלות בבית אחת, שאם רואין אלו את אלו, מצטרפין לזמון. ועוד התיר רב עמרם ז"ל לקדש בבית ולצאת לטעום ולסעוד בחצר אם רואה מקומו הראשון. ומיהו מסתברא לי דוקא בשקדש על דעת לצאת ולאכל שם, הא לאו הכי לא, דכיון שקדש על דעת לאכל כאן, הויא ליה קביעותיה הכא ולא במקום אחר. וראיה יש בידי מדגרסינן בירושלמי בפרק לולב וערבה [סוכה פ"ד הל"ה] ר' יעקב בשם שמואל קדש בבית זה ונמלך לאכל בבית אחר(ת) חוזר ומקדש, ר' הושעיא אמר מי שסוכתו עריבה עליו מקדש ליל יו"ט אחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בסוכתו. א"ר אבון לא פליגי מה דמר שמואל בשהיה דעתו לאכל בבית אחר, כלומר שלא היה דעתו לאכל באותו בית שאכל עכשו, מה דמר ר' הושעיא בשלא היה דעתו לאכל באותו בית. והתם ודאי בשרואה מקומו הראשון מסוכתו מיירי דאי לאו הכי לא הוה שרי לשמואל, דהא לא מהני קדוש בבית הכנסת אף על פי שעל דעת לאכל בביתם עשאוהו, אלא ודאי כדאמרן, ואפילו הכי אמרינן דלא אמר ר' הושעיא דמהני אלא בשקדש על דעת לעלות ולאכל בסוכה. אין קידוש אלא במקום סעודה. דכתיב [ישעיהו נ"ח] וקראת לשבת עונג, במקום קריאה שם תהא עונג. סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל מפנה לפנה לא. המחוור כדברי המפרשים נ"נ שפירשו מבית לבית. כגון מרשות זו לרשות אחרת, כלומר בבתים אחרים ממש, אבל מפנה לפנה, כגון מקיטון לטרקלין שרי, כיון שהכל בתוך בית אחת הוא והוה ליה הכל כבית אחת ממש. ואמר להו רב חנן דאפילו מארעא לאיגרא הוה מקדש לן. כלומר היה מצריך לנו לחזור ולקדש, ולפי מה שכתבנו אם יש ארובה ביניהם שיכולים לראות אלו את אלו מותר.
מתעקרא לכו שרגא. יכבה הנר ולא יזדמן לכם לקדש ולא לאכול, אבל אם רצו לאכול ולקדש בלא נר או לאור הלבנה הרשות בידם, וכן חשיב רבינו האיי ז"ל. ויש מי שאומר מהכא שמעינן דכל שאינו אוכל אינו צריך לקדש, שלא נתקן אלא לסעודה, דאף על פי שצריך לזכרו בכניסתו דבר תורה יוצא הוא במה שזוכרו מעין שבע, עד שיש כותבים שלכך נתקנה ברכת מעין שבע. ותדע שהדברים כן שאם היה חייב לקדש אפילו בלא סעודה, מאי קאמר לא מתקדש לכו, הא על כרחו צריכים לקדש, אלא ודאי הכי קאמר לא מתקדש לכו משום דלא מתאכל לכו וכן דעת רבנו נ"ר. ולדידי קשיא לי דאם כן מאי קאמר לא מתאכל לכו, דהא על כרחו צריך הוא לאכול פת בלילי שבתות כדאיתא בברכות [דף מ"ט:], ואם כן הרי הוא צריך לקדש על כרחו כדי שיאכל והדרא קושיין לדוכתא. ורבנו נר"ו תירץ לי דמכל מקום אינו מחויב לאכלו בלילה, אלא אם רצה ממתין עד למחר, שאף על פי שהוא צריך לאכל ג' סעודות, מכל מקום יכול הוא להשלימן מתי שירצה בכל יום השבת, שאין חיובן ערב ובקר וצהרים לדעת המפרשים נ"נ. וגם זה צריך לעיין דאם כן טעה בלילי שבתות או ביום השבת ולא הזכיר של שבת לא יהא חוזר, כיון שאינו מחויב עכשיו בפת. ויש לומר כיון שעכשיו אכל ונפטר בכך מידי אכילת שבת זו, הילכך חייב הוא לחזור, דזו היא אכילתו המחוייבת. ושוב מצאתי לרב ברצלוני ז"ל שכתב שאסור לקדש בלא נר דמשום הכי אמרינן הכא לא מתקדש לכו. ולפי זה אין מכאן ראיה שלא יהא אדם חייב לקדש אף על פי שאינו אוכל, דהכא הכי קאמר לא מתקדש לכו בלא נר וכיון שכן לא מתאכיל לכו. וכן כתבו משם רבים מהגאונים ז"ל שאסור לקדש בלא נר, אלא שהתירו אם יש ריח רע בבית וכיוצא בזה לצאת לחצר ולקדש, והוא שיראה הנר משם. ומי שנאנס ולא קדש מפני שכרות או שינה וכיוצא בזה מקדש למחר כל היום וכן כתבו משם רב עמרם ז"ל.
מה שאמרו בשנוי יין שצריך לברך הטוב והמטיב, אמרינן בברכות [נ"ט:] דוקא דאיכא אחר דשתי בהדיה. ורש"י הוסיף עוד דוקא כשהיין השני טוב מן הראשון. ואינו מחוור דאפילו בגרוע ממנו מברך, שאין הדבר אלא מפני רבוי טובה, והיינו דאמרינן בירושלמי דברכות [פ"ו הל"ח] דרבי היה מברך על כל חבית וחבית, ובודאי לא היה אחרון אחרון משובח, ועוד שהרי קודם שישתה הוא מברך ואינו יודע עדיין אם הוא טוב יותר, ומשם הר"א ז"ל אמרו דה"ה לשני מיני פת דמברך הטוב והמטיב. ואינו מחוור כלל דלא תקנו אלא ביין שאינו מצוי להיות לו שני מינין והוי רבוי טובה, אבל פת מצוי הוא בכך כל היום. וכן כתבו בתוספות.
<h2>דף קא:</h2>
שנוי מקום. שהתחיל לאכל כאן ורצה לאכל במקום אחר. לא אמרן. אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון פירות ויין ומיני תרגימא. ודברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, [כגון] פת חטים ודייסא ושאר מעשה קדרה הנעשית מחמשת המינין, דכל אלו טעונין ברכה במקומן, מדתנן [ברכות דף נ"א:] מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך, וכן פירשו הרב הגאון ז"ל ור"ח ז"ל. ובתוספות אמרו שאין בכלל טעון ברכה לאחריו במקומו אלא פת ולא מעשה קדרה, דסתם אכילה פת משמע. לקבעיה הדר. אין שנוי מקומו חשוב כהפסק, אלא הרי הכל כסעודה אחת דלקבע סעודתו הוא חוזר, והילכך דיו בברכה אחת. מדקתני עקרו מכלל וכו'. דלא שייכא לישנא דעקירה אלא בדבר שהוא קבע. מאן תנא עקירות. ברייתא דעקרו. הלכה כרב ששת [רי"ף]. אבל רבותינו הצרפתים ז"ל ורבינו אפרים ז"ל פסקו כרב חסדא. ובתוספות [כתבו] דהא דקתני ברייתא לא הניחו שם זקן או חולה כשיוצאין טעונין ברכה למפרע, עצה טובה קמ"ל, שיברך ביציאתו, דשמא ישהה בכדי שיהא רעב דאינו יכול אחרי כן לברך, דתנן [ברכות דף נ"א:] עד כמה מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו, אבל אם לא בירך כשיצא אינו טעון ברכה למפרע כשהוא חוזר אלא מברך ברכת המוציא ודיו, ובברכה אחרונה שיברך אחר כל מזונו דיו. וביומא תניא פ"ג [דף ל'.] דבר עם חבירו והפליג צריך נטילת ידים, משמע מדבעי נטילת ידים דה"ה להמוציא, ואלו ברכת המזון לא קתני. וכל זה לדברי הפוסקים כרב ששת וכברייתא, אבל למאן דפסק כרב חסדא, הך ברייתא ליתה, אלא לעולם לקבעיה הדר כן כתבו בתוספות.
<h2>דף קב:</h2>
אמר יקנ"ה. שאם יבדיל קודם הקדוש מחזי כמאן דדמי עליה שבת כמשוי. ושמואל אמר ינה"ק. דהבדלה ראוי להקדים, דשבת כמלך וי"ט כאפרכוס, ומלוין המלך ואחר כך מקבלין פני האפרכוס.
<h2>דף קג:</h2>
אנא נמלך אנא. כי כשברכתי מתחלה לא היה דעתי לשתות אלא כוס אחד. איתסר לכו למישתי. פירש הרב ז"ל בלא ברכה בורא פרי הגפן, והר"א ז"ל פירש אף בברכה, דהרי קבל עליו לברך ברכת המזון, הילכך לא ישתה עד שיברכנו, ואחר כך אם רצה לשתות שותה בברכה. ותדע דאי לא, אמאי אמר להו איתסר לכו למישתי, ומנא הוה ידע שלא היו הם רוצים לברך. האי עובדא דכי מטו לאבדולי, מוכח בגמ' בהדיא דקאי אחר עובדא דחשיב התם דר' יעקב איקלע לבי רבא, ולא הביאו הרב ז"ל, כי כל מה שאנו למדין מאותו מעשה הכל למדנו מעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי.
<h2>דף קד.</h2>
הוה אמרינן המבדיל בין קדש לחול ומפכינן סילתי [רי"ף]. יש שפירש בלא שם ומלכות וכן אמרו הגאונים ז"ל, וכתבו עוד כלשון הזה ואי צלי צלותא דאורתא ומבדיל בה עביד עבידתא ולא צריך לברוכי המבדיל. אבל לא ממוצאי י"ט לשבת. דהא שבת חמור מי"ט, ואין הבדלה אלא מחמור לקל. סדר הבדלות מונה. כלומר אף על גב דכיון דמוצאי י"ט באמצע שבת ליכא ששת ימי מעשה, מ"מ אינו מונה אלא מה שהשם ית' הבדיל בשבועות דעלמא. הא דאמרי פומבדיתאי מעין פתיחה. איכא בינייהו י"ט שחל להיות אחר שבת, דאין שוות פתיחתן וחתימתן, לשמואל דבעי מעין חתימה, צריך למימר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת, שהוא מעין חתימה, ולפומבדיתאי לא צריך למימר אלא בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
<h2>דף קה.</h2>
אי נגה יומא. אם החשיך היום וקדש נפסוק ונקבעוה לשבתא בפריסת מפה וקדוש. לא צריכיתו למקבעה. כלומר לא צריכיתו למידק אי חשכה אי לא, דהואיל וספק חשכה היא שבת קבעה נפשה ופריסו מפה וקדישו. להבדלה אינה קובעת. שיהא צריך להפסיק, אלא גומר סעודתו ומברך ברכת המזון ואחר כך מבדיל. רבנן דבי רב אשי [לא] הוו קפדי אמיא. פירוש אבל קודם קדוש אפילו אמיא קפדי. וכמו שאיתא בירושלמי [כאן הל"א] ר' מונה שאל לר' יוסה בגין דאני צחי מהו למשתי, אמר ליה אסור, וסתמא קאמר ואף מים במשמע, דלא שאל ליה מהו למשתי חמרא. בת טות [לקמן ק"ז.]. לן בתענית, ולשון ארמי הוא בדניאל [ו']. ודקדקו מכאן המפרשים נ"נ דאין מבדילין על הפת, דאי מבדילין אמאי בת טות, וכן בדין דכיון דהבדיל בתפלה אלא שתקנו לחזור ולהבדיל על הכוס, השתא דאין לו כוס, למה יבדיל על הפת וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, וכן כתב רב עמרם ז"ל שנהגו בשתי ישיבות, ומשום דבשלמא בשבת כיון שצריך לאכל פת ואין קדוש אלא במקום סעודה, מקדש על הפת, אבל במוצאי שבת אינו כן, מיהו במוצאי שבת לי"ט הואיל וצריך לקדש ולאכל, מקדש ומבדיל על הפת ושפיר דמי, וכן אמר מר רב צדוק ז"ל. ומקצתן אמרו דמבדילין על הפת מדאמרינן בירושלמי [כאן הל"ב] מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין, פירוש לאפוקי שכר דלא, ואף על פי שיש לדחות דמבדילין ביין, היינו שכר ובשהוא חמר מדינה קאמר, לאפוקי קדוש דאין מקדשין לעולם על השכר. מ"מ שמעינן מינה דלא חמירא הבדלה מקדוש, והא דבת טות אמימר, משום דרצה לחזר על היין למצוה מן המובחר, אחר שלא היה מחוייב לאכל במוצאי שבת. ויש מן הגאונים ז"ל שאסרו להבדיל על הפת אפילו ממוצאי שבת לי"ט. ונמצא בפסוקות המבדיל על האור ואין לו יין מברך בורא מאורי האש ואומר הבדלה ויוצא ידי חובתו, ואחר כך אינו חוזר ומבדיל. והוי יודע שהמקדש על הפת אומר ויכלו ואחר כך המוציא, ואינו בוצע ומקדש ובוצע וכן כתב הרב ברצלוני ז"ל. אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בשלהי מכלתין נראה מפורש שהוא סובר שהוא בוצע מיד שאומר המוציא. מבדיל והולך כל היום. ויש אומרים כל השבת כלה וכאמוראי טובא דאית להו הכי בגמ', ואמרי עלה ועד כמה, אמר ר' זירא עד רביעי בשבת וכן פסק בעל הלכות ז"ל.
<h2>דף קו.</h2>
זכרהו על היין בכניסתו. פירוש יין אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא דיו שיאמר יום זה יהא מקודש, ועל כן אינו חייב בו אלא בלילה בכניסתו ולא ביום כדרך קדוש המועדות והיובלין, וכן דעת רבנו תם ז"ל, דהא דחינן ליה ליין משום שלום ביתו כדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג:] נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ואמרינן נמי הכא [לקמן ע"ב] זמנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. והא דאמרינן בנזיר [דף ג':] אילימא יין קדושא ואבדלתא, מושבע מהר סיני הוא, פירש הרב ז"ל בתמיה, וכי מושבע מסיני הוא, הא אינו אלא דרבנן. ויש ספרים שכתוב בהם כן בפירוש אינו מושבע מהר סיני הוא. קדושא רבה. מפני שהוא קצר קראוהו כן לכנוי, כמו שקורים לעוור סגיא נהור. ואגיד ביה. האריך בו כדי ליראות אם יטול אחר הכוס שלפניו כדי לשתות ויכיר שהוא נשלם. ושמעינן מינה דכל שיש כוס בפני כל אחד יכולין לשתות קודם שישתה המברך, וכי אמרינן [ברכות דף מ"ז.] אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, התם בשהיו כלן זקוקין לכוס אחד, וכן הדין בברכת המוציא שאין צריכין להמתין [על] הבוצע, כל שיש ככר בפני כל אחד ואחד. החכם עיניו בראשו. של ענין.
<h2>דף קו:</h2>
נטל ידיו לא יקדש. כלומר לא יקדש כלל, משום דנראה כמזלזל בקדוש ונראה שרוצה לאכל, שאם היה דעתו לקדש למה נטל שתי ידיו, ודיו באחת כדאיתא בברכות [דף מ"ג.]. ורב יצחק פליג אדרב ברונא משום דכיון דבחביבותא תליא מילתא אין זה כמזלזל בקדוש, דשמא כשנטל שתי ידיו היה דעתו לקדש על הפת, ויכול הוא לקדש על היין עכשיו אם ירצה, דדילמא עכשיו ערב לו השתיה יותר מהאכילה, וזהו שנהגו הכל עכשיו ליטול ידיהם קודם קדוש חוץ מערב הפסח, ואמר רבנו נר"ו הטעם מפני שצריך הוא לחזור ולקדש על היין מחמת חיוב ד' כוסות, ולכן אנו נזהרים שלא ליטול אלא יד אחת, אבל ידו אחת ודאי צריך הוא ליטול, דכי אמרינן [חולין דף ק"ו.] הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, הני מילי בפירות נגובין, אבל בפירות לחין ביין ושאר משקין צריך ליטול ידו אחת, אותה שנוטל בה הכוס, כדתניא בתוספתא דברכות [פ"ד מ"ח]. ואם ידיו מטונפות נוטל את שתיהן.
<h2>דף קז.</h2>
המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. כבר כתבתי למעלה [דף ק': בד"ה ושוין] שאם טעם אחד מהמסובין נמי יצא ויצאו כולן. כתב הרב הגאון ז"ל וכסא דטעים ליה בפומיה וכו' דאמר מר טעמו פגמו. ובגמ' אית ליה לרב אשי שאם היה בו יתר מכשיעור וטעמו לא פגמו. וגרסינן תו התם רב שישא קפיד אכסא פגימא ור' יעקב אפילו אחצבא ומר בר רב אשי אפילו אחביתא. וכתב רש"י ז"ל קפיד לכתחלה משמע, אבל אם אין לו אלא יין פגום מקדש עליו, וכן חביות של עץ גדולים שלנו אין להקפיד. הא דאמרינן [ב"ב דף צ"ז.] אין אומרים קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח [רי"ף]. הא פרישנא לאפוקי ריחו רע ולאפוקי מגולה, כלומר אלו וכיוצא באלו דמאיסי, אבל יין מבושל וקונדיטון אף על גב דאינן ראויין לגבי מזבח, מקדשין עליהן ויוצאין בהן ידי ד' כוסות, וכן אמר בירושלמי דשבת [פ"ח הל"א] בפירוש. יין מגתו [רי"ף]. שלא תסס ג' ימים. מודים חכמים לרבי אליעזר [רי"ף]. אף על גב דפליגי עליה במאי דקאמר בברכות [דף נ':] אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. יין של מרתף ויין הנמכר בחנות, שניהן כעין חומץ הן, ואין שותין אותן אלא על ידי הדחק. דאקרים [רי"ף]. שהחמיץ. למה לי [רי"ף]. היאך נחשבנו כיין לברך בורא פרי הגפן. כל ג' ימים הראשונים [רי"ף]. של תוך הבדיקה ודאי יין. ומה שתרם בנתים כדין תרם. מעילאי עקר [רי"ף]. כשמתחיל להחמיץ למעלה הוא מתחיל להחמיץ ואינו מתחיל חמוצו למטה, כדי שנאמר דדילמא בשעה שטעמו כבר החמיץ למטה ולא היה ניכר למעלה במקום טעימתו. חלא לגו חמרא [רי"ף]. חומץ אסור של טבל ושל יין נסך שנפל לתוך יין כשר. ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא [רי"ף]. ומיד שנתקרב אל החומץ קבל ריחו והוה ליה כחומץ, ומין במינו במשהו. ושמרים דרמא בהו וכו' [רי"ף]. ברמא תילתא ואתו תילתא או תלתא ופלגא, אבל רמא תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא, כדאיתא בפרק המוכר פירות [ב"ב דף צ"ז:].
<h2>דף קז:</h2>
אכילה גסה. על השובע, שאינה לתאבון. מטבל. מטפל. ונקט לשון טבול, שכל מאכל[ם] על ידי טבול היה. נירו לכם ניר. צריך לחרוש בקרקע תחלה, כדי שיקבל הזרע היטב, אף כאן צריך לאכל דברים המעוררין התאוה קצת, כדי שיאכל בלילה יפה, ירקות מעוררין תאוה כדאיתא בשבת [דף ק"מ:].
<h2>דף קח.</h2>
מרור לא צריך הסבה. דזכר הוא לעבדות. פרקדן. שוכב ופניו למעלה. אשה אינה צריכה הסבה. יש מפרשים מפני שאין דרכה בכך בכל ימות השנה, ואי אשה חשובה היא, הרי דרכה בכך. ואינו מספיק בעיני דהא עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אף על פי שאין דרכו בכך כל השנה. ויש שפירש מפני אימת בעלה, ואפילו הכי בחשובה צריכה להסב שכך דרכה. וגם זה צריך לי עיון דהא בן אצל אביו צריך הסבה אף על פי שהוא חייב לירא מאביו יותר ממורא אשה לבעלה. אלא נראה לי לפרש מפני שהיא צריכה להיותה משמשת את המסובין בשלחן ואם כן הסבה למה לה. אבל אי אשה חשובה היא שיש לה עבדים ושפחות המשמשין לבני הבית אז צריכה הסבה. וא"ת אפילו אינה חשובה מי גרעה משמש. איפשר לומר שאני שמש שישנו בתורת קריאת אגדתא והלילא והרי הוא קורא ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה, וכיון שהוא משנן בפיו דבר חירות, אף הוא צריך להסב כדרך בני חורין. הוה זגינן אברכי דהדדי. היינו עושין הסבה כל אחד על ברכי חבירו.
<h2>דף קח:</h2>
כוס יפה. כוס של ברכה, כדאיתא בשבת [דף ע"ז.], וקרי ליה הכי משום דנאמרו בו עשרה דברים כדאמר בפרק שלשה שאכלו [ברכות דף נ"א.]. בבת אחת. ששתאן רצופין זה אחר זה וכן פירש רש"י ז"ל. ידי יין יצא. דאמרינן לקמן [דף ק"ט.] במה משמחן ביין. השקה מהן. מן הכוסות שלו שתה הוא רוב הכוסות, והשקה השאר לבניו ולבני ביתו הקטנים יצאו, ולפי מה שכתבתי בשלהי בכל מערבין [עירובין דף מ':] נראה דדוקא כשהגיע לחנוך, הא לאו הכי כמי שלא שתה ממנו שום אדם דמי. והוא דשתי רובא דכסא. יש כותבים דאשלשה כוסות אחרונים קאי, אבל בכוס של קדוש צריך לשתות כלו, דהא בעינן שיטעום מלא לוגמיו. ואינו נכון בעיני דמלא לוגמיו אינו רביעית כדמוכח בהדיא במס' יומא [דף פ'.] דמר אמר שיעור שתיה ביום הכפורים רביעית ומר אמר מלא לוגמיו, דאלמא תרי שיעורי נינהו, ומוכח נמי התם דלא(ו) הוי רביעית. וכיון שכן יכול הוא לשתות מלא לוגמיו ולתת השאר לבני ביתו. ת"ר ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית. פירוש רביעית יין חי בין כולם, דשיעור כוס אחד הוי רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית כדאיתא בפרק המוציא [שבת דף ע"ו:], ולכן הוא בין כלן רביעית חי. מה תעלת. אי זה תועלת, שאין שמחתן בכך אלא בקליות.
<h2>דף קט.</h2>
חוטפין מצה בלילי פסחים. יש שפירש אפילו הגדולים חוטפין זה לזה כדי שלא ישנו התינוקות. ויש שפירשו ממהרין לאכל בשביל שלא ישנו, והיינו דמייתי בתרה הא דרבי עקיבא שהיה אומר הגיע עת לעמד מבית המדרש כדי לאכל מהר, וכן בערב יום הכפורים כדי שיוכל לאכל די ספוקו כרצונו בלי מהירות. קסתא דמורייסא. מדה שמודדין בה המורייס. הא דרביעית של תורה (ו)אמרו בה הרבה לשונות ואחר שפירשה הרב ז"ל אין אנו צריכין להאריך בה.
<h2>דף קט:</h2>
מצטרף לטובה. אם שתה שנים והוא, אינו חשוב כשותה זוגות. ואינו מצטרף לרעה. אם שתה שלשה והוא אינו חשוב כזוגות גם כן. וקאמרי רבוותא ז"ל הואיל וכל חד באנפי נפשיה הוא וכו' [רי"ף]. מה שהצריך הרב ז"ל לברך בפ"ה על כל כוס וכוס אינו נראה מחוור, דאף על גב דכל חד מצוה באפי נפשיה הוא, מ"מ ברכת היין אינה אלא ברכת הנהנין, שהרי אינו מברך וצונו לשתות, ואם כן בברכה אחת יש לפטור הכל. ועוד שאם אתה אומר כן צריך ברכת על פרי הגפן לכל אחד, כמו שאמר רבי (יהושע) [יהודה] [חולין דף פ"ו:] בשוחט חיה ועוף ישחוט חיה ויכסה ואחר כך ישחוט העוף ויכסה. ועוד בר מן דין הרי תפלין שהן שתי מצות ואין מעכבות זו את זו ואפילו הכי לדעת הרב ז"ל ברכה אחת לשניהן בשלא סח. אלא שאיפשר לדחות בזו דשאני התם דהן שתי מצוות תכופות, אבל כאן יש הפסק ביניהן בקריאת ההגדה, והתם נמי בשסח מברך הוא שתים. והטעם השני שכתב הרב ז"ל משום דמישתי ומקרי הלילא בהדדי לא איפשר קשה, דאם כן אם הוצרך להפנות קודם סעודתו יברך, דלא איפשר למיכל ו[ל]הפנות בהדדי. וכן אם שמע קול רעמים שצריך לברך בכל פעם בשאינן טורדין כדאיתא בירושלמי [פ"ט הל"א], יהא צריך לחזור ולברך המוציא, ורבו הברכות בסעודה אחת. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה לפניה יחזור ויברך המוציא. ואמימר שהיה מברך על כל כוס וכוס, לא מצינו שהיה מברך בכל פעם המוציא.
ומשם הר"ם ב"ן ז"ל תירצו דשאני הכא שהוא מוכרח לעשות ד' כוסות ולכן ראוי ליחשב הפסק כיון שכל אחת מצוה, מה שאין כן ברעמים ויתר הדברים שאינן מוכרחים לבוא ולא חשיבי כהפסק. ורבנו נר"ו הקשה על זה אם כן אף בהבו ונבריך אין כאן הכרח שישתה. וכן בשחיטת חיה ואחר כך עוף אין בדבר הכרח. ועוד דהא יין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין, כדאיתא בפרק כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א], ואמאי והא צריך לקדש קודם אכילה ועל כרחו יאכל שם, דאין קדוש אלא במקום סעודה וכן צריך בעל כרחו [לברך] המוציא. וגם בזו נראה שדחק הרב ז"ל משום דאינו מחוייב לאכל בתוך שתייה זו הראשונה, ואינו מספיק בעיני, דהא יין קדוש פוטר יין שבתוך הסעודה מדאמרינן [לעיל דף ק':] באותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת דידי יין יצאו לכולי עלמא, באורחין דאכלי בבי כנישתא, אף על פי שהן מחוייבין לאכל על ידי קדוש זה שם. וכי תימא שאם ירצו לא יאכלו כל אותה הלילה ויעשו למחר ג' סעודות, מכל מקום הרי קידוש של יום גם כן ודאי פוטר הוא האורחין אם קדשו בבית הכנסת. ואולי יפרש הרב ז"ל דידי יין יצאו, היינו לענין שאם רצו לשתות קודם שיברכו המוציא, אין צריך לברך על היין, ואינו נכון.
על כן כתב הוא נ"ר דלעולם לא חשיב הפסק אלא בדאיכא תרתי, דהיינו גמר וכן אי איפשר, כיצד, ברכת המזון הוי גמר, כלומר גמר סעודה ואי איפשר למשתי וברוכי בהדדי, אבל גמר ואיפשר כשחיטה וכיסוי, דאיפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא. אי נמי אי איפשר ואינו גמר, כרעמים וכולהו אינך שכתבתי לעיל אינו חשוב כהפסק. ונמלך לא הוי כגמר גמור, דאף על פי שצריך לברך בתחילה מפני המלכתו, אינו גמר גמור לענין שיהא צריך אחר אכילת המלכה זו לחזור ולברך על היין, דכל גמר שאין בו מעשה ככיסוי, או דבור כהב ונבריך, אינו גמר גמור לענין זה. ולפי דרכנו למדנו שאינו מברך בורא פרי הגפן אלא על כוס של ברכת המזון לבד כדרכו בכל ימות השנה, דכולהו אינך כסי לא הוי גמר, ואפילו בכוס רביעי אינו צריך לברך, דכבר נפטר בכוס שלישי.
ולענין ברכת על הגפן ועל פרי הגפן יש שכתבו שאין צריך בתרי כסי קמאי כלל, דברכת המזון דהוי שלש ברכות חשוב ופוטר מעין שלש דגריע מיניה. ורבינו נ"ר כתב דהילכתא כוותיהו [ו]לא מטעמייהו, דהא אין ברכת שלש פוטר מעין שלש, מדאמר רב פפא בברכות [דף מ"א:] דברים הבאים לאחר סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. אלא טעמא הכא משום דמדינא מברכין איין ג' ברכות, אלא משום דלא קבעי אינשי סעודתיהו עילויה כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין [ברכות דף ל"ה:], והילכך כל שבא בתוך סעודה של קבע, מגו דמהניא קביעותא לפת מהניא נמי ליין, כענין שאמרו שם [דף מ"ג.] מגו דמהניא הסבה לפת מהניא ליין, הילכך אינן מברכין על פרי הגפן אלא אחר כוס רביעי בלבד, שאפילו כוס שלישי אינו גמר גמור דעדיין דעתו לשתות כוס רביעי זו היא שטת רבינו נר"ו.
<h2>דף קיד.</h2>
מתני' הביאו לפניו. פירוש אחר שקדש על כוס ראשון, מביאין לפניו דברים לעשות טבול ראשון העשוי משום היכרא דתינוקות. מטבל בחזרת. ומברך לאכל מרור ולא על אכילת מרור, ולאו דוקא חזרת קאמר, דה"ה לשאר ירקי, דהא אינו אלא להיכר תינוקות, — וכן לאו דוקא חרוסת, אלא בכל דבר שמטבלין בו, והיינו דקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל דעד השתא לא הוו קמיה. — ולא עוד אלא דמצוה מן המובחר להיות טבול זה בשאר ירקות, דהא לקמן [דף קט"ו.] אמרינן דרב אחא הוה מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ועוד כתבו קצת המפרשים נ"נ דכיון דמשום היכר (ב)תינוקות בעלמא הוא, אינו צריך אכילת כזית. עד שמגיע לפרפרת הפת. כלומר יעשה טבול זה הראשון קודם שיגיע לטבול שני שעושה בחזרת הבאה אחר המצה שמברך עליה לאכול מרור דכתיב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, בתחלה מצה ואחר כך מרור, וחזרת זו שאחר המצה נקראת פרפרת הפת. והוי יודע דכשהוא עושה טבול זה הראשון צריך ליטול שתי ידיו, אם לא נטלם מכבר קודם קדוש, דכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. ואם אכל כזית ממרור זה צריך ברכה אחריו, אבל לא יברך מיד עד שיאכל מרור שני, שאם אכל כזית וקדם ובירך אחריו היה צריך לברך על המרור השני בורא פרי האדמה ולאכל מרור, כדרך שהוא מברך על המצה שתים המוציא ולאכל מצה, והפת אינו פוטרו כיון שאין המרור בא ללפת ולא להשביע. ואני תמה על שאר ירקי, כגון כרפס וכיוצא בהן שהן מרים למה מברכין לאחריו כלל, דבשלמא לפניו כיון שאינו מברך אלא לאכל מרור אינו כברכת הנהנין. ואולי מפני חבוב המצוה נהנה הוא בו ועל כן מברך עליו בסוף. הביאו לפניו. לאחר טבול זה ראשון, מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה, הקשו בגמ' אם כן למה מביאו, ופריקו משום קפא, כלומר שיש בירקות כעין ארס וכמו שיש בבצלים גם כן. ור"ח ז"ל פירש דהיינו תולעת כדתניא בתרומות [תוספתא פ"ז הלי"ב] תולעת שבעיקרי אילנות וקפא שבירקות ויבחושין שביין ושבחומץ מותרין, סננן במסננת אסורין, כלומר משום דפרשו במסננת והוה ליה שורץ על הארץ. ואיני מבין פירוש זה, שאם היה תולעת בירקות אסורין הן משום שרץ השורץ, כדקיי"ל בקישות שהתליעה באביה [חולין דף ס"ז.]. ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח. כדי שיגביהנו ויאמר פסח זה שאנו אוכלין כדרך שאנו עושין במצה ומרור.
<h2>דף קיד:</h2>
גמ' שני מיני בשר. צלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה, שהיו שלמי חגיגה באין עם הפסח בזמן שהיו הרבה אנשים ממונין על הפסח, כדי שיבא אחר כך הפסח על השבע. ונהגו עכשיו בזרוע וביצה, ונותנין טעם שהזרוע רמז לזרוע נטויה והביצה לאבלות בית המקדש. ויש מן הגאונים ז"ל שכתבו דבי"ט שחל להיות במוציא שבת אינו צריך שני תבשילין, שאותו שהוא זכר לחגיגה אינו צריך, ואף על פי שהפסח דוחה שבת, אין חגיגה דוחה שבת. ויש אומרים דכיון דברוב השנים צריך שתים אף עכשיו כן, שאין משנין הסדר מפני שנוי הימים, וכענין שכתב בעל הלכות ז"ל גבי מצה פרוסה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד [דף קט"ו: בד"ה אגב]. גרמא ובשולא. חתכת בשר ומעט מרק שנתבשל עמו. שאר ירקי. חוץ מהחזרת, ולכי מטי אחזרת בריך על אכילת מרור, שכבר יצא ידי ברכת פרי האדמה שהיא ברכת הנהנין, בשאר ירקי. וישאלו. מה נשתנה הלילה הזו שאנו מטבלין שני פעמים.
<h2>דף קטו.</h2>
ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו. היינו הלל שהיה כורכן כאחת. הני מילי דאורייתא ודאורייתא. והלל בזמן המקדש היה שהמצה והמרור שתיהן דאורייתא. אבל דאורייתא ודרבנן. כמו בזמן הזה דמצה דאורייתא ומרור דרבנן, דכתיב [במדבר ט'] על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח איכא מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור, אבל מצה לא, דהדר אהדרה קרא דכתיב [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות. והדר אכיל מצה ומרור בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל. ואמרו קצת המפרשים נ"נ דאכילה זו בלא טבול היא שכבר טבל שני פעמים, ואמרינן הלילה הזה שתי פעמים ולא שלש. ורוב הגאונים ז"ל אמרו שהיא בטבול, דהא הלל שהיה כורכן ואוכלן ודאי מטבל היה והילכך אף אנו כן. וכן נראה לי עיקר דהא צריך לטבול משום קפא, ומה שהקשו הראשונים ז"ל מפני שאין אנו אומרים הלילה הזה שלש, אינה קושיא כלל בעיני, שהתינוק שהוא שואל אחר טבול ראשון מיד אינו יכול לומר הלילה הזה ג' פעמים, שהרי אינו יודע הוא שנטבול ג' פעמים, אבל על השנים הוא מוכרח לשאול כן מפני שהוא רואה שטבל קודם אכילה ועל כרחו יטבל פעם אחרת תוך המזון, שכל מאכלם בטבול היה, וזה ברור. ולא עוד אלא אפילו במצה לחודה יש מהגאונים ז"ל שהיו אוכלין אותה בטבול, וכן כתבו משם הר"ם במז"ל [פ"ח חו"מ הל"ח] וה"ר יצחק בן גיאת ז"ל ולא נתברר למה, ויש נותנין טעם כדי לאכלה בלפתן כדאמרינן [ברכות דף מ'.] אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו לפתן, ואף על גב דבפת נקיה לא צריך, מ"מ המצוה יותר חביבה בכך.
<h2>דף קטו:</h2>
אגב חוליה. גרסינן ובדגש הלמ"ד והוא מלשון חלא, ול"ג חלייה בשני יודי"ן דלשון מתיקות הוא כדאמרינן [מגילה דף ז':] אנא שדרי ליה חולייה והוא שדר לי חרופא. ורש"י ז"ל גריס חולייה, ופירש התפוחים שנותנין בו משום זכר לתחת התפוח עוררתיך [שה"ש ח']. הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע [רי"ף]. פירוש ובוצע מן הפרוסה, וכך נהגו וכבר הארכתי בזה בפרק כיצד מברכין. ויש שמצריכין לתת פרוסה בין שתי השלמות, דלשון בתוך הכי משמע, ומשם בעל הלכות כתבו טעם משום דפעמים שבא י"ט בשבת, ובשבת צריך שתים שלמות משום כבוד השבת, והפרוסה משום לחם עוני.
<h2>דף קטז.</h2>
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. מפני שהוא רואה שאין דעתם לסעוד עדיין וכבר טבל פעם אחת, ויודע הוא גם כן שיטבלו כשיאכלו, ולכן ישאל מה נשתנה שאנו מטבילין בלילה זו שני פעמים. ויש גורסים וכן הבן שואל מלשון [כן] בנות צלפחד דוברות [במדבר כ"ז], כלומר שבאה כאן שאלתו כהוגן. מה נשתנה הלילה הזה וכו'. מה שאנו אומרים כאן כל מאן דצריך ייתי וייעול וייתי ויפסח נמצא בתשובת הגאונים ז"ל משם רב מתתיה ז"ל שמנהג הראשונים היה בכך, ולא היו סוגרין דלתותיהם וכל שכיניהם ישראל והיו אומרים כן כדי לקבל שכר, אבל עכשיו יש שכנים גוים ולכן אנו מפרנסין תחלה עניי ישראל כדי שלא יחזרו על הפתחים ואחר כך אנו אומרים כמנהג הראשונים וכדאמרינן [תענית דף כ':] רבא כד הוה כריך ריפתא אמר כל דכפין ליעול וליכול כד שמע ר' פל' אמר לא יכילנא דנפישי בני חילא. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. שאם הוא פקח מלמדו הלכות הפסח, ואם לאו מלמדו דברים הפשוטים.
<h2>דף קטז:</h2>
בשר אין צריך להגביה. יש נוהגין להוציא הזרוע מן הסל כשמגביה הסל מטעמא דהכא, ואין צריך, שלא אסרו אלא במראה הבשר בעצמו דומיא דמצה ומרור וכן כתב רש"י ז"ל.
<h2>דף קיז:</h2>
רביעי גומר עליו את ההלל. כתב רב צמח גאון ז"ל נקט גומר לומר שאינו מדלג כמו בראש חודש, אבל אינו מברך בו לגמור ההלל, דאף על פי שברך תחלה במקצתו אשר גאלנו לאחריו, וכן בכוס שלישי יהללוך ותנן [נדה דף נ"א:] כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, אין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהן חוץ [עירובין דף כ"ז.], דאיכא קריאת שמע נמי דמסיק אמת ויציב לאחריו ואינו מברך לפניו, שהברכות הקודמות לשמע אינן ברכות של שמע כדעת הגאונים ז"ל, וזהו שאין אנו קורין אותו אלא בתורת שירה ומפסיקין אותו לשנים ומברכין בנתים כמה ברכות. ומיהו בירושלמי דברכות [פ"א הל"ה] ובמס' סופרים [פ"כ הל"ט] נראה מפורש שמברכין על ההלל בליל הפסח כשמתחיל הללויה, אבל מ"מ כך הסכימו כל הגאונים שאין מברכין, ואמרו שכך נהגו בכל הגלילות וכך ירשו ישראל מאבותיהן. בשביל שלא ישתכר [רי"ף]. פירוש בשביל שלא יגמור ההלל בשכרות, ובגמרין פרישו טעמא כדי שלא יעביר טעם מצה מפיו. ויש כותבין דאיכא בינייהו אם רצה לשתות כשגמר ההלל, לדברי הירושלמי מותר ולגמרין אסור. חמישי אומר עליו הלל הגדול [רי"ף]. אין זה חובה כשאר כוסות, דהא אמרינן [לעיל דף צ"ט:] ולא יפחתו מד' כוסות של יין ולא קתני חמשה, ואמרינן נמי [לעיל ק"ט:] ארבעה כסי תקינו רבנן, אלא אם רצה לשתות קאמרינן שצריך לומר הלל הגדול. וכתב רב סעדיה ז"ל דכל ששותה כוס חמישי מניחין יהללוך עד אחר הלל הגדול.
<h2>דף קיט:</h2>
מתני' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. מפרש בגמ', ולשון מפטירין מלשון הנפטר מחבירו, כלומר שהחבורות נפטרות זו מזו אחר אכילת הפסח, אינן רשאות להפטר באכילת אפיקומן, כדי שלא להעביר טעם פסח מפיהם. ישנו כלם לא יאכלו [לקמן ק"כ.]. אם אכלו מן הפסח ואחר כך ישנו כלן אפילו באותו מקום שאכלו שוב לא יאכלו ממנו, דנראה כאוכל פסח בשני מקומות. וכתב ה"ר שמואל ז"ל דה"ה למצה לאחר שהתחיל לאכל חובת מצה באחרונה וישן, הפסק אכילה היא ושוב לא יאכל, מדאמרינן בגמ' אביי הוה יתיב קמיה דרבה, אמר ליה מינם ניים מר, אמר ליה נמנומי מנמנמא, ואביי אחר חורבן הוה. גמ' שלא יעקר מחבורה לחבורה. שאין הפסח נאכל בשתי חבורות דכתיב [שמות י"ב] בבית אחד יאכל ומתרגמינן בחבורה חדא, ואם נתיר לו ללכת לאכול מבית לבית, אף הוא יבא לאכול שם פסח, אבל באותו בית אוכל הוא מה שירצה. ורב דדריש אפיקומן אפיקו מינין. כלומר הוציאו הכלים מכאן ונלך לבית אחר(ת). ושמואל אסר אפילו באכילת ארדיא לי או גוזליא לאבא. שהן חביבין לו הרבה, ואף על פי שאוכלן במקומו בחבורתו הראשונה, כדי שלא ימלא כרסו מהן ויעבירו לגמרי טעם הפסח. ורבי יוחנן אמר דאפילו קליות ואגוזים אסורין. ומאי אפיקומן אפיקו מינין, כלומר מיני מגדים.
אוכלין בסוף כזית מצה דמינטרא [רי"ף]. זכר לפסח שהיה נאכל על השבע כמו שאמר בירושלמי [פ"ו הל"ד] שהיה נאכל הפסח על השבע כדי שלא ישברו בו עצם. אבל בגמרין משמע דטעמא כדי שלא יעבר מפיו טעם הפסח. וקשה לי אמאי והא הויא אכילה גסה, ואלו האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, דלא שמה אכילה כלל. וי"ל דהתם בשהוא שבע ביותר עד שאינו נהנה באותה אכילה כלל ואין לו טעם בה. ומאן דצחי אחר כוס רביעי לית ליה רשותא למשתי אלא מיא ולא חמרא [רי"ף]. ורוב הגאונים ז"ל כן כתבו, והכי מוכח לכאורה לפום גמרין שאמר טעמא דבין שלישי לרביעי לא ישתה שלא יעביר טעם מצה מפיו. והר"ז ז"ל התיר לשתות אפילו יין אחר קריאת ההלל, ואף רש"י ז"ל כתב כן, משום דשתיית יין לא מבטלא טעם מצה, דשתיה לא מבטלא אכילה, ואין צריך לומר לדברי הירושלמי שכתב הגאון ז"ל [לעיל דף קי"ז: בד"ה רביעי גומר] שאמרו בשביל שלא ישתכר, דכיון שקרא הלל אין לנו ולשכרותו כלום. והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד וכו' [רי"ף]. כבר הקשו המפרשים נ"נ על לשון זה היכי פתח בחד זיתא וסיים בתרתי זיתי. וכתבו שאם אין לו אלא כזית לבד לא עביד כריכה, אלא אחר אכילתו אוכלה בעצמה ומרור בעצמו בברכה, דטפי עדיף לבטולי הא דכריכה שאינה אלא זכר למקדש כהלל, והיכא דלא איפשר מקילין בה. ואם שכח ולא אכל באחרונה כזית מצה וברך ברכת המזון, יש אומרים שמברך המוציא על הכזית ואוכל ומברך בלא כוס, דהא קיי"ל בין שלישי לרביעי לא ישתה. א"נ עביד ברכת המזון על כוס וקודם ברכת היין גומר עליו ההלל, ואין זה שתי קדושות על כוס אחד, דהלל שיר הוא וכחדא ברכה אריכתא דמיא. ומ"מ אם אכל כל סעודתו ממצה שמורה אינו צריך כלום, והוא שלא אכל פירות ולא בשר ולא שום דבר, אחר שאכל לחם. כל הברכות כלן [רי"ף]. פירוש ברכת המצות שהן חובה. חוץ מברכת הלחם [רי"ף], שהן ברכת הנהנין ואי איפשר שיהא זה נהנה וזה מברך. ובעי רחבה [רי"ף]. ברכת המוציא דמצה וברכת [היין של] קדוש אי חשיבי כברכת הנהנין ואינו מוציא, או כברכת המצות חשיבי ומוציא, ופשטינן דמוציא. וצריך הוא ליזהר שלא לאכל מצה אחר חצות, מדאמרינן בגמ' אכל מצה לדברי רבי אלעזר בן עזריה אחר חצות לא יצא ומשמע דהילכתא כוותיה מדסתם לן תנא בברכות [דף ב'.] ובפרק איזהו מקומן [זבחים דף נ"ו.] כוותיה, דתנן התם אינו נאכל אלא בלילה [ואינו נאכל אלא עד חצות], וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דברכות ובמגלה, ויש חולקין בזה. ויש שואלין מפני מה אין מברכין במצה כל שבעה כמו בסוכה, וכאן וכאן לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות. וי"ל דשאני סוכה דאף על פי ששאר הימים רשות, מ"מ כשיושב בסוכה ואוכל שם מצוה קא עביד ומברך, מה שאין כן בפסח דליכא עליה מצות אכילת מצה, אלא לאו דלא תאכל חמץ ולא מברכינן אלאוי.
<h2>דף קכא.</h2>
מצוה לממני יומי ושבועי [רי"ף]. יש שסוברין דאחר שבוע אחד יאמר היום שבעה ימים לעומר וביום שמיני ימנה שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד, וכן בכל יום ויום על דרך זה, ואחרים אמרו שאינו מזכיר השבועות תוך ימי השבוע כלל אלא כאשר כל אחת מן השבועות נשלמות אומר היום כך וכך ימים לעומר שהן כך וכך שבועות, וכן אמרו שנראה לכאורה כן מלשון ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל. ומ"מ טוב לעשות כסברא הראשונה כדי להוציא עצמנו מן הספק. וכי מברכינן, מברכינן מעומד. וקבלו הגאונים ז"ל אסמכתא לזה מדכתיב [דברים ט"ז] מהחל חרמש בקמה מה ת"ל בקמה, ללמדך שבקומה תספור. וכתב רב שמואל הכהן ז"ל אסמכתא לכל הברכות שיהו מעומד [דכתיב מלכים א' ח'] ויברך את כל קהל ישראל [וכל קהל ישראל] עומד. אורתא דשבסר נגהי תמניסר [רי"ף]. לילה שעבר יום י"ז לחודש שמחרתה יהיה יום י"ח, משום דהעומר קרב בי"ו דהיינו מחרת י"ט ראשון של פסח, וכיון שאנו עושין שני ימים טובים מספק נמצא שאנו חוששין שמא יום טוב שני עיקר ועד למחר שהוא יום י"ז לחדש אינו זמן הקרבתו, וסבר לה כרב יהודה דאמר [מנחות דף ס"ח:] והלא מן התורה הוא אסור החדש כל יום הקרבתו, דכתיב [ויקרא כ"ג] עד עצם היום הזה, דכל עיצומו של יום אסור, הילכך עד שבסר נגהי תמניסר אסיר לן האידנא למיכל חדש.
אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב [רי"ף]. כתב מר רב יהודאי ז"ל דכיון שכן אם לא ספר לילה הראשונה שוב אינו סופר, דלא היו תמימות, ויש מן הגאונים שסוברין כן, ומקצתן נ"נ הקשו אם כן אפילו בשכח יום אחד באמצע ספירה לאו תמימות נינהו, אלא ודאי לא שנא, ולעולם סופר אחר כן, דמי שאכל שום וריחו נודף לא יאכל שום אחר ויהיה ריחו יותר נודף וכן דעת רבינו האיי ז"ל. אבל אם שכח מלספור בלילה ונזכר ביום למחר דעת רבנו תם ז"ל שסופר בלא ברכה, אבל בברכה לא, מדתנן [מגילה דף כ':] כל הלילה כשר לספירת העומר, הא ביום לא, וכן ראוי להורות אף על פי שיש מתירין לספור בברכה, ובמגלה הארכתי בזה בס"ד. ומה שאין מברכין זמן בספירת העומר כבר כתב הר"ז ז"ל שאין מברכין שהחיינו אלא בדבר שיש לו בו הנאה, כפדיון הבן שיצא בנו מכלל ספר נפל, ומקרא מגלה שאנו זוכרין הנס שנעשה לנו, וכן זמן של פסח וסוכות, וקרא חדתא נמי דאמרינן בה זמן כלן נהנה הוא בהן, אבל ספירה אדרבה יש לנו עגמת נפש בדבר שאנו מונין ומזכירין מה שהיו מקריבין בבית קדשנו ותפארתנו אשר נחרב בעונותנו. ובתשובת הגאונים ז"ל שנהגו כל ישראל שלא לישא אשה מפסח ועד עצרת מפני תלמידי רבי עקיבא שמתו תוך אותו הזמן, אבל אנו אין אנו נוהגין שלא לישא אלא עד ל"ג בעומר, ואולי רובן של אותן תלמידים מתו באותו זמן, ומ"מ לא אסרו אלא נישואין, אבל לשדך ולקדש לא וכן השיבו הגאונים ז"ל.
